‏תביעה לפינוי מדירה מכוח הסכם עם אפוטרופוס

על פי הנטען בכתב התביעה, המשיבה היא בעלת הזכויות בדירה המצויה ברחוב ביאליק בתל-אביב והידועה כתת חלקה 5 חלקה 27 בגוש 7226 (לעיל ולהלן: "הדירה"), מכוח הסכם מכר מקרקעין מיום 27/07/15.

להשלמת התמונה ייאמר כי לאחר הגשת התביעה פינה המבקש את הדירה – ואולם, כאמור, התביעה שלפני עוסקת רק בסעד כספי עד למועד הגשת התביעה, כך שהפינוי המאוחר אינו מעלה ואינו מוריד לענין זה. 1.6.

רק בתמצית ייאמר כך: · ביום 14/04/16 מיניתי אפוטרופוס לדין; · ביום 27/06/16 הודיע הסיוע המשפטי שהמבקש אינו משתף פעולה.

...

סוף דבר 6.1.

לאור האמור, בקשת הרשות להתגונן נדחית בזה.

התוצאה היא כי התביעה כנגד המבקש מתקבלת ואני מחייב אותו בסך של 186,000 ₪ בפועל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת כתב התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

בתביעת הפינוי נטען כי המערער שכר את המושכר מהעיזבון, וכי ביום 13.11.11 הגיע עו"ד קורן מנהל העיזבון, להסכמה עם המערער כי זה יפנה את הדירה, אולם חרף ההסכמה המערער לא עזב את הדירה, באופן שהחל מחודש נובמבר 2011, שוהה המערער בדירה ללא הסכם שכירות תקף.

עוד קבע בית המשפט כי בכל הקשור לתקופת השכירות מקבל הוא את גרסת עו"ד משיח, כי גם אם הייתה מחלוקת אם היה חוזה תקף עד ל- 31.12.11, הרי אין חולק כי לא הוצג כל חוזה שכירות מכוחו זכאי המערער להחזיק בדירה, לאחר תום שנת 2011 ובודאי שלא לאחר 31.12.12.

לבסוף, בכל הקשור למועד הפינוי ניתנו למערער 90 יום להתארגנות תוך הדגשה כי הדירה נמכרה לצד שלישי, וכך חוייב המערער בהוצאות לרבות שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪, כאשר בית המשפט קובע כי ככל שהמערער יפנה את הדירה בלא צורך בהליכי הוצל"פ, יהיה פטור מתשלום זה. עוד יש להוסיף כי בהתאם לאשר פורט בפסק הדין, לאחר שהמערער הגיש בקשות, החליט בית המשפט כי קיים ספק ניכר באשר ליכולתו לנהל את ענייניו ולהתגונן בפני תביעת הפינוי ועל כן מצא לנכון בית המשפט למנות למערער אפוטרופוס לדין אשר ייצגו בהליך הנדון.

...

עם זאת מצאנו לנכון לפרט את ההליך בבית משפט קמא ובפנינו.

לאחר העיון עולה כי יש מקום לדחות את הערעור תוך עשיית שימוש בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, זאת לאחר שאין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא ואשר תומכים במסקנה המשפטית וכשלא נפלה טעות שבדין בפסק הדין.

אשר על כן, הערעור נדחה והמערער ישלם למשיבים שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

תביעת הפינוי בני הזוג בן-סימון החזיקה בדירה מכוח זכאותם לדיור צבורי.

מאחר שאין מחלוקת שלנתבע אין כל זכות עצמאית בדירה – הוא אינו בעל הדירה, ואינו חתום על הסכם שכירות מסוג כלשהוא עם התובעת – טענתו היחידה היא כי הוא בעל זכויות בדירה שעברו אליו מבני הזוג בן-סימון.

אלא שבין שנבחן את הנוסח הישן ובין שנבחן את הנוסח החדש, תנאי מקדמי לתחולת סעיף 3 לחוק הוא עמידה בתנאים הנדרשים כדי להחשב "דייר ממשיך", מונח המוגדר בסעיף 1 לחוק: "'דייר ממשיך'" - בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובילבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי".

...

עם זאת, ומאחר שהתובעת לא הזדרזה בהגשת תביעת הפינוי, אני סבור שיש לקבוע מועד פינוי שיאפשר לנתבע להיערך ולהתארגן.

אני קובע כי הנתבעת 2 אינה בעלת זכות כלשהי בדירה, וככל שהיא מחזיקה בה – עליה לפנותה עד למועד שנקבע בסעיף 22 לעיל.

אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 231,591 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על פי הקבוע בסעיף 19 ט' לעיל.

הלכה היא, כי מכוח חזקת התקינות של הכרזת האפוטרופוס על נכס כנפקד, מועבר נטל השיכנוע – ולא רק נטל הבאת הראיות – לטוען לאי-נפקדות: "במישור המשפטי הראייתי, אישור האפוטרופוס על אדם או על נכס כנפקד הוא ראיה להיותם נפקדים 'כל עוד לא הוכח הפוכו של דבר' מכוח סעיף 30(א) ו-(ב) לחוק ומכוח תקינות המעשה המינהלי" (ע"א 8753/07 עיזבון המנוח עטאללה ח'לילי נ' האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים, 16.11.2010).

במסמך נכתב כי "הנ"ל גר בדירה משנת 1950 בלי חוזה ובלי שכ"ד", ובמזכר מאותו יום נכתב: "פתחנו תיק חדש לפולש הנ"ל, שהוא גר שם משנת 1950. נא לרשום בכרטיס נכס". במכתב מיום 28.8.1969 למר הנלי, שלמשפחתו היה מיועד הבית, נכתב: "הננו להודיעך כי אין אנו יכולים לפנות את הפולש המחזיק בחדר", ובמכתב מיום 16.11.1969 מטעם עמידר למנהל מקרקעי ישראל נכתב: "נכס זה מורכב מחדר אחד המוחזק ע"י פולש בשם לוי משנת 1950, מקרה סוצאלי חמור, וחדר זה אינו ראוי למגורים. ליד החדר קיים בור מים ומסביב שטח ריק ופנוי. לאור מצב זה תסכים איתנו בוודאי שאין כל אפשרות לערוך חוזה עם מישפחת הנלי כמבוקש על ידכם". עוד נכתב במכתב מיום 28.11.1969 מטעם מנהל מקרקעי ישראל לחברה לפיתוח מזרח י-ם: "ביום 20.10.69 הודעתי לחב' 'עמידר' כי אין מניעה מאיתנו לחתום על חוזה שכירות עם הנ"ל למרות שנימצא במקום פולש המחזיק – לפי דברי מר הנלי – חדר אחד במבנה. חב' 'עמידר' מודיעה לנו עתה כי כל המושכר הנ"ל מהוה חדר אחד בלבד המוחזק ע"י הפולש ולפיכך אין, לדעתי, מקום להסדיר יחסי שכירות עם מר הנלי במבנה זה". מכאן שאין לראות בהחזקתו של לוי בקרקע החזקה שביושר, ויש באמור לשלול טענת זכות במקרקעין מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני, גם אם היו מוכחים עיבוד והחזקה במשך למעלה מ-15 שנים – מה שלא הוכח.

הנתבע טוען כי לוי החזיק במקרקעין ברציפות משנת 1949 ועד לפטירתו בשנת 1993 ואילו הנתבע עבר להתגורר במקרקעין בשנת 1972 "ברציפות תקופות מסוימות (לעיתים משך שנים)". לדבריו במהלך השנים "ביקרתי את דודי מספר פעמים בשבוע, לנתי אצל דודי מספר ימים בשבוע (גם בדירת רות לוין (כדלקמן)) וטיפלתי באופן קבוע במקרקעין", ולאחר פטירתו של לוי "התגוררתי במקרקעין והמשכתי לטפל במקרקעין עד להגשת תביעה זו ולקבלת דרישות פינוי". בתוך כך גם השכיר נכסים במקרקעין.

...

מסיבותיו שלו נמנע הנתבע מהצגת חוזי השכירות, וממילא לדבריו "הדיירת הכי ותיקה משנת 2005". זאת ועוד, בתביעה שהגיש הנתבע כנגד המוסד לביטוח לאומי נקבע כי בשנים 2002 – 2003 קיים הנתבע משק בית משותף עם אשתו בדירה בראש העין, ובהליך שניהל הנתבע כנגד השכנה לוין נקבע ביום 13.1.1988 כי "אין מחלוקת מצד התובעים כי כיום אין התובע 2 מתגורר בבית ולא התגורר בו למן שנת 1983". משלא עלה בידי הנתבע להוכיח שימוש במקרקעין במשך שלושים שנים רצופות, דינה של טענתו לקיומה של זיקת הנאה על פי סעיף 94 לחוק המקרקעין – שממילא נטענה באגביות וללא כל פירוט – להידחות.

טענותיו של הנתבע בנוגע לתכנית להסדרת אזור עמק התימנים – אינן רלבנטיות גם הן לצורך ההכרעה בתביעת הבעלות בתיק זה. התכנית אינה כוללת את המקרקעין נשוא ההליך ולדברי התובעת "רוב המקרקעין הכלולים בתכנית הם בבעלות רשות הפיתוח לאחר הליך הסדר וחלק נוסף המצוי כעת בהליך הסדר צפוי להיתבע אף הוא לבעלות רשות הפיתוח". על כן, "ומאחר שאנו עוסקים בתביעת בעלות במסגרת הליך הסדר, אין לתכנית זו כל קשר לגדר המחלוקת בתיק". סוף דבר תביעת התובעת רשות הפיתוח (תזכיר תביעה 84/2010) מתקבלת.

תביעת הנתבעים עזרי לוי ז"ל ושלמה סמרי (תזכיר תביעה 85/2012) נדחית על כל טענותיה.

רקע ועובדות שאינן שנויות במחלוקת הנתבעת היא בתם של מר נפתלי בוארון ז"ל וגב' רחל בוארון ז"ל, אשר התגוררו בדירה מכוח חוזה שכירות בלתי מוגנת שנחתם בינם לבין התובעת ביום 4.6.1985.

דיון והכרעה תביעת פינוי בסעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הצבורי, תשנ"ח-1998 (להלן – חוק הדיור הצבורי) נקבעה ההגדרה למונח "דייר ממשיך", כדלהלן: "דייר ממשיך" - בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובילבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי; "

...

התובעת צירפה במסגרת ראיותיה חוות דעת שמאי מקרקעין מטעם מר אילן ברעם (להלן – המומחה) אשר חווה דעתו בדבר אומדן דמי השכירות לדירה שבנדון בשוק החופשי וקבע כי דמי השכירות הראויים לדירה במצבה הנוכחי עומד בסכום שווה ערך ל- 4,200 ₪ כולל מע"מ. הנתבעת לא הציגה חוות דעת נגדית ולא סתרה את המסקנה אליה הגיע המומחה מטעם התובעת, אלא רק טענה כי שילמה את שכר הדירה בהתאם לשוברי התשלום שנשלחו אליה, תוך שהציגה העתק שוברי התשלום לשכר הדירה ששילמה בגין החודשים שלהלן (נספח ג' להגנה): נובמבר-דצמבר 2016, בסך 691.89 ₪ (לכל חודש).

יחד עם זאת אני סבורה כי יש להתחשב בתשלומים על חשבון תשלום דמי השימוש הראויים.

סוף דבר התביעה לפינוי הדירה - מתקבלת.