תשלומים בגין חישוב שגוי של זכויות

על ייחודה של מערכת היחסים של היתנדבות ועל אופן הבחנתה ממערכת יחסי עובד - מעביד, אמר השופט צור כך: "יחסי עובד-מעביד ויחסי היתנדבות הם תרתי דסתרי במובן זה שקיומם של יחסים מן הסוג האחד שולל את קיומם של יחסים מן הסוג האחר. אין מצבי כלאיים. בדרך-כלל, ההבחנה בין יחסי עובד-מעביד לבין יחסי היתנדבות היא פשוטה ומובנת מאליה: העובד עובד בשכר. הוא קשור עם מעסיקו במערכת של זכויות וחובות הדדיים, שמקורה ביחסים החוזיים שביניהם. העובד נתון למרות המעסיק, והפסקת עבודתו – בין ביוזמתו ובין ביוזמת המעסיק – יוצרת מערכת של תוצאות בעולם המשפט. לעומתו, ביסודם של דברים, המיתנדב פועל בלא שכר. לעתים הוא אינו כפוף למסגרת מחייבת של שעות עבודה. הוא בא והולך כרצונו והפסקת עבודתו יכולה להעשות בכל עת, בין אם על-ידיו ובין אם על-ידי המעסיק, בלא תוצאות משפטיות. עם זאת, לא תמיד קו הגבול בין שני הסוגים הוא ברור וחד-משמעי. טול למשל עובד המועסק בלא שכר. האם הוא עובד או 'מיתנדב'? כפי שראינו, אי-תשלום שכר הוא רק אלמנט אחד מבין מספר אלמנטים היכולים להצביע על סוג העבודה. עצם קיומו של אלמנט אחד... הוא לכשעצמו אין בו כדי להכריע, כדי להגיע לתוצאה הנכונה יש צורך לבחון את מכלול היחסים בין הצדדים ולהכריע על פיהם" .

משכך הנחת העבודה של המומחה ביחס להקף העסקתה לצורך חישובי זכאות תשלום מוטעית אף בזאת.

...

מתקבלת התביעה שכנגד .

בהתחשב בהיותה פנסיונרית, ובשים לב למכלול תשלם התובעת לנתבעת 1 פיצוי בסך 5,000 ₪ ולנתבע 2 פיצוי בסך 2000 ₪ .

התובעת תשלם סכומים אלו תוך 30 יום.

הנתבעת לא ביקשה לשנות את הגנתה ביחס לטענות התובעת, אלא מדובר בזכות להשיב במסגרת תצהירי עדותה הראשית לטענות הנטענות, לרבות ביחס לחובות בתשלום דמי השכירות, שעה שכאמור ההיפך הוא הנכון.

אין כל קשר בין טענות בעלמא לבין הטענה בדבר תשלום ביתר נוכח חישוב שגוי שבוצע.

...

בעניין זה, והן בעניין הבקשה לגופו של עניין, ראו והשוו את דברי כב' הש' עמית ברע"א 368/13 הרשות הפלשתינית נ' נורזיק (24.3.13): " יש שופטים אשר מקדישים משאבי שיפוט בשלב הגשת תצהירי עדות ראשית וטרם שמיעת הראיות, ולבקשת מי מהצדדים מורים על מחיקת חלקים מתצהיר זה או אחר, פוסלים ראיה כזו או אחרת וכיו"ב. שופטים אחרים מעדיפים לדחות הכרעות של קבילות ורלוונטיות ככל שניתן לסוף הדיון. אעיד על עצמי, כי בשבתי כשופט בערכאות הדיוניות, העדפתי לנקוט בגישה בתרא, באשר פעמים רבות בעיות שנראו קרדינליות וסבוכות לפני תחילת מסע, נמוגו בהמשך הדרך. לעיתים, החלטה על מחיקה של חלקים מתצהיר או פסילת ראיה בשלב מקדמי, אף עלולה להתברר כהחלטה שגויה, מאחר שבקעת המחלוקת האמיתית נגלית אך בהמשך הדרך או בסופה. מנגד, יש לזכור כי בעל דין אמור לדעת מהן הטענות המשפטיות והעובדתיות עמן הוא צריך להתמודד, ובהתאם, כיצד עליו להיערך מבחינת עדים והבאת ראיות לסתור. לא ניתן אפוא לקבוע מסמרות, ושופט הערכאה הדיונית נדרש ל"תפירה ידנית" בכל תיק בהתאם למאפיינים הייחודיים של התיק ושל הנפשות הפועלות במסגרתו".

באשר לבקשה להשית הוצאות משמעותיות על הנתבעת, לא ראיתי לנכון לעשות כן. מאחר ודין הבקשה דחייה, בשלב זה, ראיתי לנכון להשית הוצאות לטובת הנתבעת בסך של 2,500 ₪.

סוף דבר הבקשה נדחית.

הסכם הרציפות אינו מסדיר זכאות כזו, ועל כן חישוב הקצבה בעד התקופה שקודמת למועד בו הגוף המשלם מתחיל לשלם קצבה, נערך לפי הוראות התקנון, בלא קשר לרציפות הזכויות.

טעות זו, עליה נעמוד, הובילה לחישוב השכר הקובע של התובעת לקיצבה לפי פרק יא' לתקנון האחיד שעניינו 'חישוב קצבה ביותר מקרן אחת – רציפות זכויות' ולא, לפי 'שכר קובע לחישוב קצבת מבוטח לא פעיל', באופן שזיכה את התובעת בקיצבה עודפת לה לא הייתה זכאית.

אשר לטענותיה של התובעת כי ביום 24.1.13 (או סמוך לכך) היא נפגשה עם נציג של מבטחים, מר דוד בטיטו, בעיניין שיעור הישתתפות מבטחים בפנסיה המגיעה לה, והוא הבהיר לה לדבריה כי - היא זכאית להפרשי קצבה ממבטחים משנת 2006 שישולמו לה באמצעות עריית תל אביב ללא קשר למועד התחלת תשלום הפנסיה התקציבית על ידי הערייה (סעיפים 22 ו- 23 לתצהירה) יצוין כי: ראשית, המחלוקת שלפנינו היא לא לעניין עצם זכאותה של התובעת לקיצבת זקנה לתקופה שמ- 2006 עד 2012 ממבטחים, אלא רק לעניין גובה הקצבה לשנים אלה, שנגזר מהתשובה לשאלה האם בשנים הרלבנטיות היה צריך ליישם בעיניינה את הסכם הרציפות 1975 ופרק יא' לתקנון האחיד, עליה השבנו.

...

אם התובעת לא פנתה למבטחים בבקשה כי תשולם לה הקצבה החל מדצמבר 2006 ולא מילאה את הטפסים הדרושים לצורך כך, אין היא יכולה לצפות כי מבטחים תפעל לעשות כן. כך או אחרת, הקצבה שלה ממבטחים לאותן שנים שולמה לה כאמור, והתשלום העודף ממנה נוכה כפי שמצאנו, כדין.

סוף דבר: לאור כל האמור, נקבע בזאת כי חישוב השכר הקובע וקצבת הזקנה של התובעת לתקופה שמדצמבר 2006 ועד נובמבר 2012, בוצע בשנת 2013 שלא כדין, על יסוד ההנחה המוטעית כי גם העירייה נשאה בקצבת הזקנה של התובעת באותה תקופה.

לפיכך, דין התביעה להידחות.

כך גם גמול שעות נוספות גלובאלי, המשולם בגין עבודה בשעות נוספות שמבוצעת בפועל, אינו מהוה חלק אינטגראלי מהשכר לצורך חישוב משכורת קובעת (דב"ע נו/3-244 ינקו רושו – כרמל מערכות מיכלים בע"מ (1.12.1996)), זאת אף אם מדובר בגמול שעות נוספות גלובאלי שמשולם למנהל בכיר, בגין עבודה אשר מטיבה מחייבת עבודה בשעות נוספות ולא שגרתיות, מעבר לשעות העבודה הרגילות (דב"ע נא/4-7 מדינת ישראל, הממונה על הגימלאות – יעקב זכאי (11.5.92) ובג"צ 5572/92 יעקב זכאי – בית הדין הארצי לעבודה (20.7.1993)).

הצדדים אינם חלוקים אם כן על עצם זכאותה של התובעת לקבל גמול חינוך נוסף וכן אינם חלוקים בנוגע לזכותה כי גמול חינוך נוסף יהווה חלק משכרה הקובע לצורך חישוב הקצבה [ר' סעיף 22(ג) לתצהיר בן שושן].

בגין החישוב השגוי זכאית התובעת להפרש פדיון ימי מחלה בסך 48,329 ₪.

...

לטענת התובעת הסכמתה לפרישה מוקדמת ניתנה, בסופו של דבר ולאחר שמספר תחשיבים אפשריים נדחו על ידה, אך ורק על יסוד תחשיב שהוצג בפניה ביום 6.7.18 ולפיו סכום קצבתה החודשית יעמוד על 14,009.78 ₪ והיא תקבל 8 חודשי הסתגלות [נספח יא' לתצהירה, להלן - התחשיב].

הרבה למעלה מן הדרוש נציין כי בתחשיב, אותו קיבלה התובעת לעיונה ובדיקתה ערב פרישתה ובו תולה התובעת יהבה בנוגע לגובה הקצבה וגובה מענק ההסתגלות, מצויין ברחל בתך הקטנה כי "במהלך הפרישה המוקדמת אין זכאות לסכומים חד פעמיים מכל סוג שהם, כגון מענק יובל, למעט שי לחג פעמיים בשנה". מהטעמים המפרטים התביעה ברכיב זה נדחית.

סיכום מהטעמים המפורטים לעיל תביעת התובעת מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים, הנקובים בערכי ברוטו: הפרשים בגין פדיון חופשה בסך 16,679 ₪.

כמו כן בחודש 5.2018 שילמה הנתבעת למנוח עבור יום חג לפי תעריף זה. כפי שפורט לעיל, מהראיות עלה כי במשך תקופת העסקתו הלין המנוח בפני הנתבעת על עניינים שונים כגון אי תשלום דמי הבראה ואי צבירת ימי חופשה ומחלה ואולם בשום שלב הוא לא הלין על שווי תשלום ימי מחלה וחג ומכאן אנו מסיקים שהמנוח הסכים כי זכויותיו יחושבו על פי תעריף זה. לכן, בהיעדר אינדיקאציה ברורה אחרת באשר לגובה שכרו השעתי של המנוח, אנו סבורים כי יש בתשלומים בגין ימי מחלה וחג כדי לשקף את המצב העובדתי בפועל בכל הנוגע לשכרו היומי והשעתי.

הדבר שגוי וגם מטעם זה היא לא הוכיחה כי למנוח הגיעו תשלומים בגין ימי חג. דיון והכרעה: סעיף 7(א) לצוו ההרחבה הסכם מסגרת 1995 לפי חוק הסכמים קבוציים, קובע: "עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה, שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות).

כמו כן, התובעת הגישה תביעה מנופחת אשר מחלק גדול ממנה נסוגה בהמשך, כשהיא מבקשת סעדים שאין בדין, כשהיא מחשבת זכויות שאין להן שחר וכשהיא עומדת על חישוב מוטעה של זכויות המנוח.

...

טענות הצדדים: לטענת התובעת, שכרו של המנוח שולם כדלקמן: מיולי 2010 ועד דצמבר 2016 השתכר המנוח סך של 37.5 ₪ לשעה, ו- 600 ₪ למשמרת בת 16 שעות ביום חול, בהתאם לסיכום בין הצדדים; מינואר 2017 ועד לפברואר 2018 סך של 43.75 ₪ לשעה, ו- 700 ₪ עבור תורנות יום חול, לאחר קבלת העלאת שכר אשר סוכמה בין הצדדים; ממרץ 2018 ועד ספטמבר 2018 סך של 48.1 ₪ - 770 ₪ למשמרת בת 16 שעות ביום חול, לאחר קבלת העלאה אשר סוכמה בין הצדדים.

סוף דבר התביעה כנגד הנתבע 2 – נדחית.

התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת חלקית באופן כזה שעל הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן: שעות נוספות, בסך 159,071 ₪; פדיון חופשה, בסך 11,531 ₪; פיצויי פיטורים, בסך 46,898 ₪; דמי הבראה, בסך 9,573 ₪; ימי מחלה, בסך 8,719 ₪ ₪; סה"כ – 235,792 ₪.

תביעת התובעת בגין רכיבים– פנסיה, דמי חגים, חיוב אישי ו/או הרמת מסך כנגד הנתבע 2, עגמת נפש, חוסר תום לב והעסקה בתנאי עבדות, נדחית הכל כמפורט לעיל.