תשלומי קצבת זקנה וקביעת תנאי זכאות זמני לקצבה משלימה

סעיף 320(א)(2) לחוק קובע כי לא תשולם תוספת קצבה "לשני בני אדם או יותר בזכותו של אדם אחד". בהחלטתו בעיניין עב"ל (ארצי) 435/07 המוסד לביטוח לאומי נ' כהן (21.1.09) פירש בית הדין הארצי את הוראת חוק זו כקובעת כלל לפיו "אם שני בני הזוג ביחידה המשפחתית נכים - רק אחד מהם יהא זכאי לתוספת תלויים לגימלת נכותו בעד ילדיהם ולא שניהם". לאור לשון 320 לחוק הלכה זו יפה גם לעניינו, הגם שבנסיבות המקרה שלפני הורי הקטין אינם זכאים שניהם לקיצבת נכות, אלא לקיצבת נכות ולקצבת זקנה.

סעיף 304 (א) לחוק קובע: "נוכח המוסד כי הזכאי לגימלה או האדם שלידיו צריכה הגימלה להנתן אינו יכול לגבותה, או כי מתן הגימלה לידי כל אחד מאלה אינו לטובת הזכאי או לטובת האדם שבשבילו היא ניתנת, רשאי המוסד למנות את מי שבהחזקתו או שבהשגחתו נמצא הזכאי או אדם אחר, בתנאים שקבע המוסד, כמקבל הגימלה, ולשלם לו את הגימלה, כולה או חלקה, והכל בתנאים שייראו למוסד; החלטה לגבי מינוי מקבל גמלה שאינו הורה או ילד של הזכאי טעונה היתייעצות עם פקיד שקום שהמוסד הסמיכו לכך

יתרה מזאת, החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה מיום 7.9.09, אשר חייבה את הצד השלישי במזונות זמניים, שהפכו בהמשך למזונות קבועים (בהחלטה בנוסח דומה), קובעת, בין השאר, את הדברים הבאים: "6. הנני מחייב את הנתבע לשאת במזונותיו הזמניים של הקטין בשיעור של 1,700 ₪ כאשר סך זה כולל אף את הישתתפותו בדמי המדור של הקטין וזאת לתקופה החל מיום ה 10.7.09 ומדי 10 לכל חודש בגין חודש התשלום.

עוד ובנוסף יישאו הצדדים בחלקים שוים בהוצאות הרפואיות החריגות של הקטין, אשר אינן מכוסות על ידי קופות החולים הממלכתיות ו/או הביטוח הרפואי המשלים, והכל כנגד הצגת קבלות.

...

על כן אינני נדרשת לשאלה האם התנהלות הצד השלישי בעצם ציון (לקוני ולא בלתי נכון) של הקטין כבנו בטופס התביעה לקצבת זקנה, בנסיבות בהן לא היה לצד השלישי כל קשר עם הקטין זולת תשלום מזונות, מלמדת על חוסר תום לב. די לקבוע כי התוספת שולמה לצד השלישי שלא כדין ובהעדר זכאות ומשכך דין התביעה נגד הצד השלישי להתקבל.

להשלמת התמונה אציין כי לא הוכח שהנתבע פנה לצד השלישי מהמועד ששולמה לו תוספת התלויים ולא ביצע בירורים שונים בכל הנוגע לקשריו עם הקטין ולמידת תמיכתו בו. כאמור, סבורני כי נפל פגם בהתנהלות הנתבע שעה שלא נערכה מצדו כל חקירה ודרישה טרם החלטה כי תוספת התלויים תשולם לצד השלישי דווקא, על אף שהקטין אינו במשמורתו וחרף העובדה שהתובעת, אמו של הקטין, מגדלת אותו בגפה וזכאית אף היא לתוספת תלויים לקצבת נכות – תוספת אשר לא שולמה לה במועדים ששולמה לצד השלישי.

סוף דבר מהטעמים המפורטים לעיל, תביעת התובעת מתקבלת ונקבע כי היא זכאית לתוספת תלויים לקצבת הנכות – תוספת שתחושב בהתאם לכללי הדין - רטרואקטיבית משנת 2011 ואילך.

התובע עתר לחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי בגובה הפקדות פנסיוניות שהיה על הנתבעת 1 לבצע מחודש ינואר עד יוני 2019; פיצוי בגובה פנסיית נכות וזקנה בהתאם לחוות דעת אקטוארית שצורפה לכתב התביעה ופצוי נוסף בגין "אי הפקדת כספים לקרן פנסיה". סכום התביעה הכולל עומד על סך 1,541,161 ש"ח. בד בבד עם התביעה הגיש התובע בקשה למתן פטור מתשלום אגרה, אשר נתמכה בתצהיר ובדף סיכום יתרות מחשבון הבנק.

על פי הבקשה, הבקשה המשלימה והתצהיר, התובע חי בנפרד מאישתו, לזוג ארבעה ילדים והתובע משלם מזונות לבת הרביעית בסך 2,200 ש"ח בחודש.

הנתבעת טוענת שלתובע נקבעה נכות זמנית בנגוד להצהרתו, וזאת עד ליום 31.12.21.

כידוע, בקשה לפטור מאגרה מטעמים של חוסר יכולת כלכלית נבחנת על יסוד קיומם של שני תנאים מצטברים – ראשית, היתרשמותו של בית הדין ש"ההליך מגלה עילה"; ושנית, העידר יכולת כלכלית של המבקש.

די באמור כדי לקבוע, בשלב זה וצרכי הבקשה דנן, כי ככל שהתובע יוכיח את טענותיו, הוא עשוי להיות זכאי לסעדים – חלקם או כולם – אותם תבע.

אולם, לפי דרישת בית הדין הוגשו שני אישורי זכאות לקצבאות לפי פרק ביטוח נכות לשנים 2020 ו- 2021.

כעולה מהאישורים, משולמת לתובע קצבת נכות כללית מאת המוסד לביטוח לאומי בסכום גבוה מזה שהצהיר עליו - 4,275 ש"ח. התובע לא הציג אישור נוסף מהמוסד לביטוח לאומי בנוגע לתשלום גמלאות או קיצבאות נוספות, לרבות קצבת ילדים.

...

בהעדר פרישה מלאה שכזו דין הבקשה להידחות.

לנוכח האמור, לא שוכנעתי שהתובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת מצב כלכלי רעוע שאינו מאפשר לו תשלום האגרה, והוא לא הציג לבית הדין תמונה מלאה ושלמה בנוגע לרכושו והכנסתו.

על כן, הבקשה נדחית.

בתום הדיון סיכמו באי-כוח הצדדים בעל-פה. כמו כן, לאחר הדיון הוגשו מסמכים נוספים וכן סיכומים משלימים בכתב, והתיק הופנה למתן הכרעה.

על כן, ומשעה שהתובעת לא טענה כי היא נכנסת בגדרי תנאיו השונים של הסכם 1988, יש לבחון אפוא את זכאותה אך ורק לפי תנאיו של הסכם 1980, ותו לא. [4: ראו "ההואיל" הרביעי להסכם – "והואיל והממשלה מעוניינת בתשלום גימלאות זיקנה ושאירים מיוחדות גם לתושבי ישראל שחוק השבות לא חל עליהם".] אשר לטענתה השניה של התובעת –הסכם 1980 אינו כפוף להגדרות משרד הפנים ולהוראות חוק הביטוח הלאומי – טענתה השניה והנוספת של התובעת היא כי את תקופת 24 החודשים יש לספור מעת הגעתה לארץ, מועד בו השתקעה בישראל וקבעה בה את מרכז חייה, לכל דבר ועניין.

זאת, כאשר "בחשבון סופי תיקבע הזיקה למעשה; זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש'בו הוא חי', ש'זה ביתו'"[footnoteRef:8].

...

ראו בעניין זה קביעתו של בית הדין האזורי בירושלים בעניין עליאן: "... [ש]הוראות סעיף 2א לחוק אינן מאפשרות הפעלת שיקול דעת כאמור. הוראת סעיף 2א לחוק שוללת ההכרה בתושבות במקרים המתוארים שם, גם אם לפי מבחני הפסיקה לבחינת מרכז חיים, ניתן היה להגיע למסקנה של קיום תושבות"[footnoteRef:14].

עם זאת, מטעמי הרמוניה חקיקתית, ואף לאור העמדה המוצהרת – הן של המחוקק והן של בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה, אנו סבורים כי יש לפרש את הוראות הסכם 1980 ברוחו של חוק הביטוח הלאומי.

] לסיכום – תביעתה של התובעת להענקת קצבת זקנה מיוחדת, על בסיס הטענה כי יש לראותה כתושבת ישראל החל מעת הגעתה לישראל, דינה להידחות.

לאחרונה שב בית הדין הארצי וחזר על ההלכה שנפסקה לעניין אבדן הזכאות לקיצבת זקנה, מחמת חוסר בהפרשות לקרן פנסיה, גם ביחס לקיצבת נכות.

כך, בתיק ע"ע 36058-12-13 וקסלר נ' י. אדרי בע"מ קבע בית הדין הארצי לעבודה כדלקמן: "נקדים ונציין כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי דין העירעור להדחות. זאת, על פי ההלכה המקובלת בבית דין זה, אשר לפיה, מועד קום העילה לעניין דיני ההתיישנות ולצורך תביעה לתשלום פיצוי מן המעסיק בגין אי הפרשה לקרן הפנסיה נקבע בהתאם למועדים שבהם היה על המעסיק לבצע את ההפרשות ולא - על פי מועד קרות הארוע המזכה לפי תקנון הקרן. מועד שממנו ואילך היה זכאי העובד (או שאיריו במקרה של פטירה) לתשלום גימלה מקרן הפנסיה לפי תקנונה, אילמלא הפר המעסיק את חובת ההפרשה הנטענת. בנוסף, יש לדחות את טענת אי הידיעה שבפי המערער כטעם המצדיק את הארכת מירוץ ההתיישנות בעיניינו." אופייה של טענת ההתיישנות - פרוצדורלית ולא מהותית.

סעיף 11 – מחמת ליקוי נפשי או שיכלי - איננו חל בנסיבות העניין סעיף 11 קובע : "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שיכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה". הסעיף, שעוצר או דוחה את מירוץ ההתיישנות, מבקש להחיל שלושה תנאים מצטברים: התובע לא יכול היה לדאוג לענייניו; קשר סיבתי בין מצב זה ובין ליקוי נפשי או שיכלי; כי לא היה עליו אפוטרופוס באותה תקופה.

כאמור, הדבר התגלה תוך כדי חקירה וגם עיון באותה חוות דעת משלימה (ת/1) אין בה כדי לקבוע כי התובעת לא יכולה היתה לדאוג לעניניה, תוך שהסתבר כי הקביעות בה, משקפות פרמטרים סוביקטיביים אישיים מעולם מוסרי ולא משקפות כלל, היבטים רפואיים.

...

משהעיד המומחה בפנינו ואישר כי תפיסתו הערכית היה בה כדי להשפיע על חוות הדעת הרפואית אנו קובעים כי אין לקבל את חוות הדעת ומורים על פסילתה.

משכך, אין מנוס בענייננו מדחיית התביעה.

אשר על כן, אנו מורים על דחיית התביעה.

עד כה נשא בתשלום בגין רכישת משקפי ראיה חדשים תחת משקפיו שנשברו בתאונה; טיפולים נפשיים; טפולי רפואה משלימה; מקל הליכה; מדרסים; נעלי אפוס; הוצאות נסיעה במוניות לטיפולים בתקופת הנכות הזמנית בשיעור 100% (הוגשו קבלות על סך כולל של 26,611 ₪), ולטענתו צפוי הוא לשאת בהוצאות רפואיות בעתיד.

42.1 הגב' ספיר זומנה לחקירה על חוות הדעת ואישרה כי חוות דעתה נערכה תחת ההנחה כי בגיל 67 יבחר התובע לקבל את קצבת הזיקנה ועל כן יהיה זכאי לקבל מענק בגובה 36 קיצבאות נכות מעבודה וכי ככל ש"היה בוחר להמשיך את קצבת נכות מהעבודה" בהגיעו לגיל 67 הייתה "מהוונת" את קצבת הנכות מעבודה "לכל החיים" ו"אז הסכום המתקבל היה 582,886 ₪", תחת הסך של 601,242 ₪ שנקבע בחוות דעתה כסכום המהוון של קצבת הנכות מעבודה שיש לנכות (ראו עמ' 175-176 לפרוטוקול).

בהתאם לחוות הדעת האקטוארית מיום 30.3.2023 יש לנכות מהפצוי לו זכאי התובע - תגמולי נכות מעבודה בסך כולל של 997,983 ₪ - 617,044 ₪ הסכום המהוון של קצבת נכות מעבודה מיום 31.1.2023 עד הגיע התובע לגיל 67 ובתוספת מענק (36 קיצבאות השוות לסך של 19,868 ₪) + 352,668 ₪ קיצבאות נכות מעבודה כולל דמי פגיעה וכולל פצויי הלנה ששולמו עד 31.1.2023 + 28.271 ₪ שערוך (תוספת הצמדה) לתשלומי העבר עד ליום 31.12.2022.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגובה ניזקו העולה כדי הסך של 2,748,198 ₪ הפסד שכר לעבר 600,000 ₪ הפסד שכר לעתיד 1,505,405 ₪ עזרת הזולת לעבר ולעתיד 270,000 ₪ ניידות לעבר ולעתיד 150,000 ₪ הוצאות רפואיות/ נסיעות לטיפולים לעבר ולעתיד 75,000 ₪ כאב וסבל 147,793 ₪ בנכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי (ראו סעיפים 44.2 ו-45.2 לעיל) וכן הישתתפות עצמית בנזק שאינו ממון על פי תנאי פוליסת ביטוח החובה (ראו סעיף 40 לעיל).

...

בחינת המארג הראייתי אכן מביאני למסקנה לפיה התובע לא הוכיח את נזקו הנטען בראש נזק זה. התובע הציג כראיות קבלות על תשלום מחצית דמי השכירות שנגבו בגין הסטודיו לחודשים מרץ-דצמבר 2013 ולחודשים ינואר – פברואר 2014 בלבד (ראו מסמכים 455-459 למוצגי התובע).

משכך סבורני כי יש לערוך את הניכוי על פי החישוב הכולל את המענק, קרי; ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסך של 997,983 ₪, בשערוך למועד פסק הדין.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגובה נזקו העולה כדי הסך של 2,748,198 ₪ הפסד שכר לעבר 600,000 ₪ הפסד שכר לעתיד 1,505,405 ₪ עזרת הזולת לעבר ולעתיד 270,000 ₪ ניידות לעבר ולעתיד 150,000 ₪ הוצאות רפואיות/ נסיעות לטיפולים לעבר ולעתיד 75,000 ₪ כאב וסבל 147,793 ₪ בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי (ראו סעיפים 44.2 ו-45.2 לעיל) וכן השתתפות עצמית בנזק שאינו ממון על פי תנאי פוליסת ביטוח החובה (ראו סעיף 40 לעיל).