כך קבע בית המשפט המחוזי באותו עניין, מפיו של כב' השופט ה' קירש:
"ייתכנו נסיבות אחרות בהן נטישה ממושכת של המושכר (המלווה בהפסקת תשלום דמי שכירות וארנונה, למשל) תוביל למסקנה כי דוקא בעל הנכס, המשכיר, חזר להיות בעל הזיקה הקרובה ביותר, חרף העובדה שהסכם השכירות לא בוטל.. אינני סבור כי בנסיבות המסוימות של המקרה דנן, בו ברור שהשוכרת איננה משלמת דמי שכירות וארנונה, איננה משתמשת בנכס לצרכי פעילותה ואיננה צפויה לשוב ולהשתמש בו בעתיד (והמשכירה מודעת לכך), יש לתת משקל מכריע לתוקפו של הסכם השכירות." (שם, בפסקות 24-23).
...
דין הטענה להידחות.
אין בידי לקבל את טענתה זו של עתידים, וזאת הן מהבחינה העובדתית והן מהבחינה המשפטית, כפי שיובהר להלן.
יפים לענייננו, בשינויים המחויבים, דבריו של המשנה לנשיאה דאז א' ריבלין, שכתב כך:
"המחלוקת בענייננו עוסקת בחבות בארנונה בגין הנכס בתקופה שלאחר מתן צו הקפאת ההליכים (ועד למועד פינוי הסחורות). צו הקפאת ההליכים ניתן ביום 7.12.2004. עוד קודם למתן הצו, בתאריך 3.11.2004, ניתן פסק הבורר שהורה למוראנו לפנות את הנכס לאלתר. פסק בורר זה הבהיר כי זכויותיה של מוראנו בנכס תמו ואינן עוד. הנה כי כן, הזכויות בנכס נותרו בידי המערערים, בעלי המקרקעין, ובידיהם בלבד.. ודוק: הנאמן לא יכול היה ליהנות מנכס המקרקעין ולהשתמש בו לא משום זכות עיכבון שהופעלה ביחס לסחורות, אלא פשוט מן הטעם שלא היו לו זכויות בנכס המקרקעין. טענת המערערים כי בתקופת העיכבון התנהל בין הצדדים משא-ומתן והמערערים מצדם היו מנועים מלפנות את הסחורה ולעשות שימוש אחר בנכס לפי רצונם, אינה מבוססת משפטית ועומדת בסתירה לקביעותיה של הערכאה המבררת." (שם, בפסקאות 7, 9)
לאור כל האמור, ומאחר שלנאמנים לא היו עוד זכויות בנכסים שבבעלות במשיבות בתקופה שלאחר סיום הסכמי השכירות, אני דוחה את טענתן של המשיבות, בעלות הנכסים, לעניין זה.
סוף דבר
התוצאה היא שיש לראות בנאמנים כ"מחזיקים" החייבים בחוב הארנונה, במעמד של הוצאות הליך כאמור, בהיותם "בעלי הזיקה הקרובה ביותר" לנכסים, החל ממועד מתן צו לפתיחת ההליכים ועד למועד בו ביקשו הנאמנים לבטל את הסכם השכירות, או עד למועד בו הסתיים חוזה השכירות, לפי המוקדם.
