תשלום שכר נמוך משכר מינימום כעבירה פלילית

על פי גיליון חישוב (ת/32) ביחס לעובד זה, שנערך על פי נתונים שמסר העובד כמפורט לעיל, זכאי היה העובד לשכר מינימום בסך של 4,800 ₪ לחודש יוני 2015, אך שולם לו כאמור 90 ש"ח ביום במכפלת ימי עבודתו, כלומר באותו חודש שולם לו סך של 2,160 ₪, שכר הנמוך ב-2,640 ₪ משכר המינימום.

על חשיבותו של תשלום שכר מינימום ראו דברי השופטת גליקסמן בע"ע (ארצי)48803-10-14 מיום 22.10.17 בעיניין טארק סעדאת מחיסן ואח' המנהל האזרחי ביהודה ושומרון: "בית דין זה עמד בפסיקתו על תכליתה של הזכות לשכר מינימום, ועל היותה זכות בסיסית, המגיעה לכל עובד, בכל מתכונת העסקה שהיא. נוכח מעמדה זה, הזכות גם אינה ניתנת לויתור על ידי העובד, אין לאפשר עקיפתה על ידי הגדרת "עובד" כמתנדב, והפרתה היא בגדר עבירה פלילית.

...

משאין מחלוקת עובדתית כי הנאשמים לא המציאו מסמכים רלוונטיים שנדרשו ולא התייצבו לחקירה אף שהוזמנו כדין, ובהעדר סיבה לגיטימית להתנהגותם זו, אין מנוס מהרשעתם גם בעבירות האישום השני.

משכך אני מרשיעה את הנאשמים 2-3 בעבירה על הוראות סעיפים 15 ב ו-15 ג(ב) לחוק שכר שכר המינימום.

משכך לא אתייחס לטענות הצדדים בעניין זה. סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מרשיעה את הנאשמים בעבירות הבאות: הנאשמים 1-3 העסיקו את עשרת העובדים שבכתב האישום בתקופה שמיוני 2015 ועד פברואר 2016, בלי ששילמו להם שכר מינימום, בניגוד להוראות סעיף 2 ו 14 לחוק שכר מינימום.

זאת בהתאם ולצורך הוראת סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". המאשימה ציינה בטיעונים לעונש כי האישום בדבר אי תשלום שכר מינימום כולל 92 יחידות עבירה.

מדיניות הענישה בעפ (ארצי) 25307-12-15‏ ‏ מרדכי שחם נ' מדינת ישראל (4.9.2017) (להלן – ענין שחם) החליט בית הדין הארצי כי אין להתערב בעונש שנגזר על מנהל חברה, בין היתר, בגין "העסקת שישה עובדים בשדה התעופה בראש פינה ללא תשלום שכר מינימום בחודש יוני 2009". נסיבות העבירה באותו מקרה חמורות יותר מהנסיבות שלפניי "מדובר באי תשלום שכר כלל, להבדיל מתשלום שכר נמוך משכר מינימום". נקבע כי "לא מצאנו הצדקה להתערב בקביעת בית הדין האיזורי לגבי מיתחם הענישה ביחס לארוע זה, שהועמד על שיעור קנס שבין 30% ל - 50% מהקנס המירבי ותואם לטעמנו את מידת הפגיעה בערך החברתי המוגן." בת"פ (איזורי ת"א) 23699-06-17 מדינת ישראל - ר.י.א אביב ניהול ואחזקת מבנים בע"מ (08.05.18) (להלן – עניין אביב) נקבע "קנס בסך 542,400 ₪ בגין עבירות על חוק שכר מינימום". נסיבות העבירה שתוארו שם התייחסו ל-"ביצוע עבירה כלפי 2 עובדים במשך 3 חודשים תמימים, במהלכם לא שולם להם שכר כלל"; בת"פ (איזורי ת"א) 71777-01-17 מדינת ישראל - תבליני שמש בע"מ (03.06.18) (להלן – עניין תבליני שמש) נקבע כלפי הנאשמת-המעסיקה כי "מיתחם הענישה צריך לנוע בין 10% ל- 40%, היינו בין 22,600 ₪ ל- 90,400 ₪" נסיבות העבירה שתוארו שם התייחסו ל-"25 יחידות עבירה כתוצאה מאי תשלום שכר מינימום ל- 5 עובדים במשך 5 חודשים. הלכה למעשה העמיד בית הדין שם את הקנס "בשיעור 10% מהעונש המאקסימאלי הקבוע לעבירה בודדת במכפלת מספר העובדים" בית הדין נימוק זאת כך – "ראשית, אין חולק, כי הנאשמת שתפה פעולה  הודתה מיד בבצוע העבירה. הדבר לא רק חסך זמן שפוטי יקר, אלא מצביע כי הפנימה את חומרת העבירה; שנית, הנאשמת הסירה את המחדל בסמוך לאחר שנודע לה עליו ולכן הקף הנזק שניגרם בפועל לחמשת העובדים צומצם ותוחם. עוד אין חולק, כי לנאשמת אין עבר של עבירות על חוקי העבודה ולכן יש להניח כי מדובר במעידה חד פעמית". לבסוף נקבע "קנס בסך 113,000 ₪ (₪ 22,600X5)". על הנאשם-מנהל החברה, הוטל קנס בסך 40,000 ₪ (כ-3.5% מהקנס בחוק בגין 5 מעשי עבירה).

...

על סמך הנתונים שהובאו לפניי במסגרת הכרעת גזר הדין אני קובעת כי על הנאשמים ביחד ולחוד, לשלם פיצוי עונשי לכלל נפגעי העבירה, עשרה במספר, סך של 190,000 ₪.

על אף היעדר הראיות, מעדויות הצדדים בטיעונים לעונש והחומרים הראייתי אליו נחשפתי במסגרת הכרעת הדין, אני מקבלת את טענת הנאשמים שמצבם הכלכלי אינו מהמשופרים.

התרשמתי מעודתם של הנאשמים 2 ו-3 והמסמכים שהציגו לפניי ואני מקבל את גרסתם.

עוד נמצא כי דרכוניהם של העובדים היו מצויים אצל התובע ולא אצל העובדים, והי קיים חשד לתשלום שכר נמוך משכר המינימום.

תנאי המגורים הקשים העלו חשד של החזקה בתנאי עבדות, עבירה לפי סעיף 375א' לחוק העונשין, ועבירה של עבודות בכפיה לפי סעיף 376 לחוק העונשין ועבירה של עיכוב דרכון לפי סעיף 376א' לחוק העונשין; לאור הממצאים החריגים והחשד לבצוע העבירות הנ"ל, החליטה משטרת ההגירה להוציא המקום את 12 העובדים הזרים, ונפתחה חקירה פלילית נגד התובע (פ"א 227/07).

בסעיף א' להודעת הקנס נרשמה הסיבה להטלת הקנס המינהלי, כדלקמן: "ביום 13.2.07 במקום משק 61 פתחיה עברת עבירה מינהלית כלהלן: העבדת 12 עובדים זרים מבלי להעמיד לשימושם מגורים הולמים או שנוכה משכרם של העובדים הזים סכום העולה על השעור שנקבע בתקנות, בנגוד לסעיף 1ה ו-2(ב)(4) (איסור העסקה שלא כדין והבטחת מגורים הוגנים), התשנ"א-1991." ביום 30.4.07 שלח התובע באמצעות בא כוחו בקשה להשפט.

...

בכתב ההגנה טוענת הנתבעת שיש לדחות את תביעת התובע מהסיבות כדלקמן: התביעה הוגשה נגד משרד התמ"ת אשר אינו קיים עוד ונגד משרד הפנים, אשר סמכויות משרד התמ"ת דאז הרלוונטיות לתביעה מסורות לו. התביעה התיישנה או שהוגשה בשיהוי רב, דבר הגורם לנתבעת נזק ראייתי; התובע מנסה בתביעה זו לחלוק על החלטות מנהליות שניתנו בעניינו על ידי הרשות המוסמכת.

סבור אני שההחלטות בהליך הפלילי מנתקות את הקשר הסיבתי בין המעשה המנהלי לבין הנזק לו טוען התובע.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובע נגד הנתבעת.

התובע ישלם לנתבעת כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

סיבה נוספת שצוינה על ידי היחיד להסתבכותו היא מעורבותו בבצוע עבירה פלילית, שבגינה נגזר עליו, בין היתר, קנס שלא שולם.

היחידים מתנהלים, ככל הנראה, באמצעות כרטיס אשראי, שאיש לא ידע להסביר למי הוא שייך, הוצאותיהם החודשיות חורגות במידה רבה מכפי שמצופה מיחידים המצויים בהליך של חידלות פרעון, והם אינם עושים כל מאמץ למצות את כושר השתכרותם, אלא מעדיפים לעבוד כשכירים, על פי טענתם, בשכר הנמוך משכר מינימום וללא זכויות סוציאליות.

אשר לגובה התשלום החודשי, מאחר והיחידים הצהירו בדוחותיהם על הוצאות הכלכלה של בתם (ושל אדם נוסף שלא ידוע מיהו) אתייחס אל משק הבית כאל משק בית הכולל שלוש נפשות, שכושר ההישתכרות של כל אחת מהן הוא שכר מינימום לפחות.

...

נתונים אלה מובילים למסקנה כי פוטנציאל ההכנסה הפנויה שתיוותר לכל אחד מהיחידים אם ימצו את כושר השתכרותם ויעמדו במסגרת הוצאות סבירה הוא כ- 3,000 ₪, ועל כן אקבע לכל אחד מהם תשלום בסך 2,000 ₪ לחודש.

המאשימה מציינת בסיכומיה כי בבסיס חוק שכר מינימום עומדת תכלית סוציאלית הבאה להגן על החלש ובצדה סנקציה פלילית, כמו גם, בגין עבירות לפי חוק הגנת השכר, שתכליתן שמירה על זכויות סוציאליות מינימאליות לעובדים שיש לראותן ככוח חיוני לעובדים ושאין לאפשר ויתור ומכאן גם הקוגנטיות של חוקי המגן.

בגין העבירה של אי העברת תלושי שכר- המאשימה ציינה כי תקופת ביצוע העבירה היא כחמשה חודשים וכלפי קבוצה גדולה של עובדים, וקיימות עבירות נילוות לעבירה זו (שכר מינימום ואי העברת ניכוי ליעדו) על כן, עתרה למיתחם ענישה בין סכום של 7,300-10,950 ₪ ב"כ הנאשם עתר גם בעבירה זו, לקביעת מיתחם ענישה נמוך ככל הניתן, ציין כי ההרשעה היא עונש כבד לבדה ואף ביקש שלא לגזור קנס אלא להסתפק בהתחייבות הרתעתית לנאשם להמנע מבצוע עבירות או לחילופין להשית על הנאשם קנס סמלי ולחלקו לתשלומים רבים.

...

לאור האמור, בהתחשב בנסיבות העניין ובשים לב למכלול הנימוקים שפורטו בגזר דין זה לעיל, הנני קובע את מתחם הענישה בגין עבירה של אי העברת סכומים שנוכו על 20%-50% מגובה הקנס המרבי ובגין אי מסירת תלושים על סך של 10%-30% מגובה הקנס המרבי.

המאשימה מוסיפה כי הליקוי תוקן והכספים הועברו ליעדם בסופו של דבר.

העונש לאור כל האמור לעיל ,הריני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: בגין האישום ראשון קנס בסך 6,000 ₪.