תשלום שכר נמוך משכר המינימום - תביעה אזרחית

מדיניות הענישה בעפ (ארצי) 25307-12-15‏ ‏ מרדכי שחם נ' מדינת ישראל (4.9.2017) (להלן – ענין שחם) החליט בית הדין הארצי כי אין להתערב בעונש שנגזר על מנהל חברה, בין היתר, בגין "העסקת שישה עובדים בשדה התעופה בראש פינה ללא תשלום שכר מינימום בחודש יוני 2009". נסיבות העבירה באותו מקרה חמורות יותר מהנסיבות שלפניי "מדובר באי תשלום שכר כלל, להבדיל מתשלום שכר נמוך משכר מינימום". נקבע כי "לא מצאנו הצדקה להתערב בקביעת בית הדין האיזורי לגבי מיתחם הענישה ביחס לארוע זה, שהועמד על שיעור קנס שבין 30% ל - 50% מהקנס המירבי ותואם לטעמנו את מידת הפגיעה בערך החברתי המוגן." בת"פ (איזורי ת"א) 23699-06-17 מדינת ישראל - ר.י.א אביב ניהול ואחזקת מבנים בע"מ (08.05.18) (להלן – עניין אביב) נקבע "קנס בסך 542,400 ₪ בגין עבירות על חוק שכר מינימום". נסיבות העבירה שתוארו שם התייחסו ל-"ביצוע עבירה כלפי 2 עובדים במשך 3 חודשים תמימים, במהלכם לא שולם להם שכר כלל"; בת"פ (איזורי ת"א) 71777-01-17 מדינת ישראל - תבליני שמש בע"מ (03.06.18) (להלן – עניין תבליני שמש) נקבע כלפי הנאשמת-המעסיקה כי "מיתחם הענישה צריך לנוע בין 10% ל- 40%, היינו בין 22,600 ₪ ל- 90,400 ₪" נסיבות העבירה שתוארו שם התייחסו ל-"25 יחידות עבירה כתוצאה מאי תשלום שכר מינימום ל- 5 עובדים במשך 5 חודשים. הלכה למעשה העמיד בית הדין שם את הקנס "בשיעור 10% מהעונש המאקסימאלי הקבוע לעבירה בודדת במכפלת מספר העובדים" בית הדין נימוק זאת כך – "ראשית, אין חולק, כי הנאשמת שתפה פעולה  הודתה מיד בבצוע העבירה. הדבר לא רק חסך זמן שפוטי יקר, אלא מצביע כי הפנימה את חומרת העבירה; שנית, הנאשמת הסירה את המחדל בסמוך לאחר שנודע לה עליו ולכן הקף הנזק שניגרם בפועל לחמשת העובדים צומצם ותוחם. עוד אין חולק, כי לנאשמת אין עבר של עבירות על חוקי העבודה ולכן יש להניח כי מדובר במעידה חד פעמית". לבסוף נקבע "קנס בסך 113,000 ₪ (₪ 22,600X5)". על הנאשם-מנהל החברה, הוטל קנס בסך 40,000 ₪ (כ-3.5% מהקנס בחוק בגין 5 מעשי עבירה).

תכליתו של הפצוי המיוסד בסעיף 77 הוא, בראש ובראשונה, להקנות לנפגע העבירה סעד מהיר ויעיל שיסייע לו לקום על רגליו ולהמשיך לנהל את ענייניו: "אכן, הוראת סעיף 77 לחוק העונשין נסבה על עילה אזרחית; תכליתה – אחת מתכליותיה – היא לחסוך מן הנפגע כי יכתת רגליו לבית-המשפט האזרחי, ומיקומה בדין העונשין כטפלה להוראות עונשין מן-המניין אין בו כדי לשנות מאופייה הגנטי הבסיסי" (ר' שם, עניין אסף – מדינת ישראל).

מתוך סכום זה, סך של 10,000 ₪ ישולם לעובד עמאד עלואן (עד תביעה מס' 3).

...

על סמך הנתונים שהובאו לפניי במסגרת הכרעת גזר הדין אני קובעת כי על הנאשמים ביחד ולחוד, לשלם פיצוי עונשי לכלל נפגעי העבירה, עשרה במספר, סך של 190,000 ₪.

על אף היעדר הראיות, מעדויות הצדדים בטיעונים לעונש והחומרים הראייתי אליו נחשפתי במסגרת הכרעת הדין, אני מקבלת את טענת הנאשמים שמצבם הכלכלי אינו מהמשופרים.

התרשמתי מעודתם של הנאשמים 2 ו-3 והמסמכים שהציגו לפניי ואני מקבל את גרסתם.

עוד נמצא כי דרכוניהם של העובדים היו מצויים אצל התובע ולא אצל העובדים, והי קיים חשד לתשלום שכר נמוך משכר המינימום.

הבקורת שנערכה במשקו של התובע ביום 13.2.07 נעשתה כדין ועל פי הדין; מוכחש הנזק לו טוען התובע, ומוכחשת חוות דעתו של מר רגב;; לנתבעת עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה, תשי"ב-1952; הנתבעת לא התרשלה כלפי התובע, אלא פעלה על פי סמכותה שבדין, תוך הפעלת שיקול דעת סביר, ואין לראות במעשי הנתבעת כל אשם שהוא; לחילופין, לתובע יש אשם גבוה מאד בנסיבות המקרה, דבר שיש בו כדי לשלול את הפצוי ממנו או להפחיתו בצורה משמעותית; אין קשר סיבתי בין מעשי הנתבעת לבין הנזקים להם טוען התובע; המדיניות המשפטית מחייבת את דחיית התביעה, שכן קבלת התביעה יהיה בה כדי להרתיע את רשויות החוק מלבצע את תפקידן.

...

בכתב ההגנה טוענת הנתבעת שיש לדחות את תביעת התובע מהסיבות כדלקמן: התביעה הוגשה נגד משרד התמ"ת אשר אינו קיים עוד ונגד משרד הפנים, אשר סמכויות משרד התמ"ת דאז הרלוונטיות לתביעה מסורות לו. התביעה התיישנה או שהוגשה בשיהוי רב, דבר הגורם לנתבעת נזק ראייתי; התובע מנסה בתביעה זו לחלוק על החלטות מנהליות שניתנו בעניינו על ידי הרשות המוסמכת.

סבור אני שההחלטות בהליך הפלילי מנתקות את הקשר הסיבתי בין המעשה המנהלי לבין הנזק לו טוען התובע.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובע נגד הנתבעת.

התובע ישלם לנתבעת כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

על פי כתב התביעה, הועסקה המשיבה אצל המבקשים כמטפלת בנתבעת 1 במשך תקופה בת 37 חודשים, במהלכה שולם לה שכר הנמוך משכר המינימום והופרו זכויותיה הקוגנטיות.

משכך, המצב המשפטי הרלוואנטי לבקשה מפורט בתקנה 116 א(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן: "התקנות"), שזו לשונה: "(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". עוד בטרם תוקנה תקנה זו, אמצו בתי הדין לעבודה את תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 ופסיקת בתי הדין לעבודה התייחסה זה מכבר לשיקולים המנחים בסוגיה שבפניי, ובהם איזון האינטרסים שבין זכותו הגישה של המשיב לערכאות אל מול זכותה של המבקשת שלא להיגרר להליך סרק שיקשה עליה, להפרע את הוצאותיה בגין ההליך.

...

המשיבה, מצידה, טענה כי דין הבקשות להידחות על הסף, שכן מדובר בדרך נוספת לעכב את ההיך ולהימנע מלשלם למשיבה את זכויותיה.

מן הכלל אל הפרט בפתחו של פרק זה אבהיר כי לאחר שעיינתי בבקשות ובתגובה, כמו גם בחקירות התובעת במסגרת עדותה המוקדמת וביתר המסמכים בתיק, נחה דעתי כי עסקינן באחד מהמקרים החריגים והנדירים בהם נכון וראוי להטיל ערובה גם על אזרח מדינת אמנה.

ער אני לטענת המשיבה במסגרת תגובתה לבקשה הראשונה, ולפיה מדובר בתשלומים שבוצעו על מנת לכסות שכר בגין מנוחה והיעדר הפסקות כנדרש, אלא שגרסתה המקורית הייתה שקיבלה רק 4,200 ₪ לחודש, ולא יכול להיות חולק על כך שמדובר בגרסה חדשה שמהווה הרחבת חזית אסורה, אך אין בה כדי לשנות מכל האמור לעיל.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לבצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תדחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

טענתו המרכזית של התובע היא ששולם לו שכר הנמוך משכר מינימום (4,000 ₪ בשנה הראשונה ו-4,200 ₪ עד לסיום העסקתו) כאשר בנוסף לכך שולם לו סכום נוסף בסך 320 ₪ בגין עבודה בשבת.

בנסיבות אלה תבע התובע השלמת הפרישי שכר מינימום בסכום של 36,823 ₪.

...

בשלב זה אין בידי לקבוע האם הסכומים שנוכו לטענת הנתבע מהשכר נעשו כחוק ועולים בקנה אחד עם המגבלות הקבועות בתקנות עובדים זרים (שיעור ניכויים מהשכר בעד מוגרים הולמים), תש"ס – 2000 ואם הוראות סעיף 3 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958.

סיכומם של דברים, לאחר עיון במסמכים שבתיק אין בידי לקבוע, בשלב זה, שתביעתו של התובע היא תביעת סרק המופרכת על פניה וזאת מבלי לגרוע מטענות הנתבע, לרבות טענת קיזוז בשל ההלוואה או שימוש אסור בכרטיס אשראי.

טענות עובדתיות אלה מקומן להתברר במסגרת ההליך העיקרי ולא במסגרת בקשה זו שהיא מוגבלת מטיבה לשלב זה. לפיכך ומכל הנימוקים שפורטו לעיל, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

לפנינו תביעה של עובדת זרה, אזרחית הפיליפינים, שהועסקה אצל הנתבעים כמטפלת סיעודית של בנם, לתשלום הפרישי שכר מינימום, פצויי פיטורים, חלף הפרשות לפנסיה ותמורת הודעה מוקדמת.

דיון והכרעה הפרישי שכר לטענת התובעת, במהלך כל תקופת העבודה שולם לה שכר נמוך מהשכר המינימום בהתאם לחלקיות משרתה.

...

בנסיבות אלו, אנו קובעים שהנתבעים לא הרימו את הנטל להוכחת מסגרת שעות העבודה של התובעת בתקופה השנויה במחלוקת מחודש פברואר 2017 ועד לחודש דצמבר 2017 (כולל) ועל כן, אנו מקבלים גרסת התובעת בדבר היקף המשרה, כך שעד לשנת 2018, התובעת עבדה 5 שעות והחל מחודש ינואר 2018 ועד לסיום העסקתה בחודש מרץ 2020 היא עבדה במשך 4 שעות ביום.

מכאן, שאין לאפשר לתובעת לנכות את עלות הביטוח הרפואי גם בגין תקופת פוליסת הביטוח שחלה לאחר תום קשר העבודה הבין הצדדים.

בנסיבות המיוחדות של תקופת הקורונה ובפרט לנוכח הפחד וחוסר הוודאות שררו באותה תקופה ואישור תקנות החירום ביום 19.3.2020 שהגבילו את התנועה, אנו קובעים שאין הצדקה לחיוב התובעת בתמורת הודעה מוקדמת.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה, כך שהנתבעים ישלמו לתובעת בתוך 30 ימים את הסכומים הבאים: א. הפרשי שכר בסך - 98,268 ₪; ב. חלף הפרשות לפנסיה בסך- 29,853 ₪; הסכומים הנ"ל יופחת סך של 41,900 ₪ ששולם לתובעת תוך כדי ההליך, כך שעל הנתבעים לשלם לתובעת את יתרת הסכום בסך 86,221 ₪.