בכתב התביעה טענה התובעת כי הסכום החודשי כימעט הוכפל, כי הופעל עליה לחץ לחתום בעוד בתה הקטנה על זרועותיה, וכי תקבל נכשיר טלפון נייד במתנה.
התובעת אישרה כי הבינה כי תמשיך לשלם הן על המכשירים הקודמים והן על החדשים, אך בגלל החבילה, יישאר אותו הסכום ששילמה קודם, וכי יש סכום, שהוא כמו מתנות (פרוטוקול, עמ' 2, שורות 2-6).
התובע ובעלה אישרו כי הנתבעת הסכימה לבטל את העסקה, למרות שלא היתה חייבת לעשות כן לאור הזמן שחלף והשמוש במכשירים, אך הם לא מימשו את ההסכמה, מאחר ולא רצו להחזיר את המכשירים, שקבלו.
התובעת לא עמדה בנטל להוכיח או אף לפרט עילת תביעה מבוררת, ואין סעד שניתן להושיט לה.
אפנה לדברי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 4287/12 קטורזה נ' פלאפון (11.6.2012, פורסם בנבו):
"פשיטא כי על בתי המשפט לתביעות קטנות להיות קשובים לעניינים של "הצרכנים הקטנים" אשר לא תמיד מיטיבים להציג את עניינם.
...
טענה זו נדחית על ידי, שכן כעולה מהחשבוניות, שצירפה הנתבעת לכתב ההגנה, כל החיובים תואמים את ההסכמים, לפי כל מכשיר, ויש שימושים בקווים כמו גם זיכויים והטבות התואמים את ההסכמים.
אני קובעת כי התובעת היא שהפרה את ההסכמים עם הנתבעת.
מכל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעת על שני מרכיביה, ומחייבת אותה בתשלום הוצאות לנתבעת בסך 250 ₪.
