תשלום מס הכנסה על חובות אבודים

מנגד, טוען הנתבע, עורך הדין, כי בהיתחשב בהוראת שני הסכמי שכר טירחה שעליהם חתם מרשו, הלקוח, בהיתחשב במכלול הפעולות שבצע עבור הלקוח ובתשומות עבודתו עבורו, לאחר שקבל לידיו סך של 20,271 ₪ מאת הנאמן בפש"ר, כאמור, זכאי היה לקזז את מלוא הסכום - כשכר טירחה שהוסכם; וכן - כי אף שהלקוח נותר לכאורה ללא כל חלק בכספים שהושגו בגבייה, הרי שדי לו בכך; זאת – משום שהלקוח ידע על קיומו של סיכון שלא יצא מההתקשרות ביניהם דבר, ומכל מקום - בעקבות פועלו של עורך הדין לטובתו של הלקוח, יכול הלקוח להזדכות מול מס הכנסה על "חובות אבודים", ולהזדכות מול רשויות המע"מ על המע"מ שלא שולם לו, וזאת - תמורתו.

...

שאלתי את עורך הדין בדיון האם להבנתו ההסכם הראשון בטל בחתימת ההסכם השני, והוא השיב - שלא, אך הסכים שאין לגבות פעמיים [עמ' 4 לפרו']: "אני מסביר שלא הייתי גובה פעמיים, אלא השאלה הזו היא תיאורטית וגם כשאינה רלוונטית, אני חלילה לא נותן ל ביהמ"ש ציונים או הערכות, אין זה מתפקידי. יחד עם זאת, בהסכם השני כמו בראשון, מצויין כי מה שנגבה בשכט' יהיה שלי ואני יכול לקזז את זה". טרם אפנה להסכם השני, אעצור לדיון ביניים ואבהיר כי, בנסיבות, אינני מקבל את עמדת עורך הדין בסיכומים מטעמו כי הוא זכאי להיפרע מהלקוח על פי הוראת סעיפים 7 ו-8 להסכם הראשון.

לאור ממצאי וניתוחם בדיון לעיל, אני קובע כי הלקוח בענייננו זכאי לבטל את סעיף 2 בהסכם שכר הטרחה השני - עקב פגם ברצון, וזאת משהתקשר בהסכם שכר הטרחה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה מצד עורך הדין.

סוף דבר התביעה הנדונה מתקבלת בחלקה, כך שהנתבע ישלם לתובע סך של 10,622 ₪.

לאורך תקופה נימנע הנאשם מלדווח לרשויות על הכנסות בסכום מיצטבר של 393,933 ש"ח: בשנת 2007 היו הכנסותיו של הנאשם 15,378 ש"ח, אך הנאשם דיווח למס הכנסה ולמס ערך מוסף על הכנסות של 12,893 ש"ח בלבד.

מיתחם העונש לאור תקופה של כחמש שנים, השמיט הנאשם מן הדוחות אותם הגיש חלק מהכנסותיו, בהקף מיצטבר של כ- 400,000 ש"ח, על מנת להיתחמק מתשלום מס הכנסה ומס ערך מוסף.

מטיעוני ב"כ הנאשם עולה, כי הנאשם בהליכי פשיטת רגל ומדובר בחוב אבוד.

אמנם אין מדובר בחסד שעשה הנאשם עם המדינה, שכן מדובר בחוב שעליו לשלמו, אך יש בכך כדי ללמד על חרטתו של הנאשם ועל מאמציו לתקן את הנזק אשר גרם.

...

בוודאי שאין בהסדר שבפקודת מס הכנסה אינדיקאציה לכך שהוא ביקש להיות הסדר ממצה, מה עוד שאין הוא הסדר ממצה גם לעניין חוקי מס אחרים, בהם הותר במפורש החזר מס בגין "חובות אבודים". הסעיף בא למנוע, בסיטואציה האמורה, מסוי של הנישום על הכנסה שלא היתה לו (ראה: א' רפאל, בהישתתפות י' מהולל, מס הכנסה (כרך ראשון, הוצאת שוקן, 95) 333-334) ואין בו כדי להסדיר את ההתאמה הנדרשת לעניין מס ערך מוסף.

נוסיף, כי כשם שפקודת מס הכנסה מתירה ניכוי "חובות אבודים" כהוצאה, כהתאמה נידרשת בדיעבד, כדי למנוע מסוי הכנסה שלא היתה, ראוי להתיר החזר מע"מ בגין "חובות אבודים", כהתאמה נידרשת בדיעבד, כדי למנוע מסוי ערך מוסף שלא היה, לאחר שהתברר בדיעבד שהנחת התשלום הופרכה.

...

נחה דעתי, כי המקרה שלפנינו איננו מקרה חריג ויוצא דופן המחייב את התערבותו של בית משפט זה. סוף דבר התשובה לשאלה אם זכאי "עוסק" להחזר מס הערך המוסף ששילם בגין "עיסקה" שעה שתמורת ה"עיסקה" לא שולמה והחוב הפך ל"חוב אבוד", נענית על ידי בחיוב.

עוסק כאמור זכאי להחזר המע"מ, שכן, בסיטואציה כזאת, "מקצת העסקה לא יצאה לפועל" במובן סעיף 49 לחוק מע"מ. מקובלת עלינו פסיקתו של בית משפט קמא, ומטעמיו, גם בקביעה כי ההחזר הוא החזר בערכים ריאליים.

לאור כל האמור לעיל, מציעה אני לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגד ללא צו להוצאות, הן משום ששני הערעורים נדחו והן משום שבסוגייה המשפטית שהוכרעה בערעור זה, לא יצאה הלכה מלפני בית משפט זה וראוי היה להביא את הסוגייה להכרעה על-ידו.

יתירה מזו, על-פי סעיף 49 לחוק זכאי עוסק בנסיבות מסוימות להחזר מס. בע"א 2112/95 אגף המכס ומע"מ נ' אלקה אחזקות בע"מ דן בית-המשפט העליון בסוגיית החזר המס על חובות אבודים והתווה כללים להחזרים שכאלו.

בהיעדר הסבר מניח את הדעת מצד הנאשמים לכלילתן של ידיעות בלתי נכונות בדוח וציון עסקאות בסכום שונה מהאמת, ניתן להשתמש בכלל הצפיות ולהסיק כי הנאשמים פעלו במטרה להשגת היעד של היתחמקות או הישתמטות מתשלום מס. בע"פ 1182/99 הורוביץ נ' מדינת ישראל בעמ' 154 אומר השופט אור: "את המודעות לרכיב הנסיבתי – בענייננו, מודעות לקיום חבות במס – ואת הכוונה המיוחדת (להלן ייקראו שתי אלה – הכוונה הפלילית) ניתן להוכיח בהסתמך על כלל הנסיבות. כמו במקרים אחרים שבהם נידרשת הוכחה של כוונה פלילית מצד הנאשם, קיים קושי להוכיח יסוד זה כשאין הנאשם עצמו מודה בקיומו. לפיכך כוונה זו מוכחת בדרך-כלל בראיות נסיבתיות. בנסיבות מסוימות, עשיית מעשה ודרך היתנהגות מסוימת ילמדו על קיומה של הכוונה הפלילית, ובמקרים אחרים, כלל נסיבות המקרה עשוי להצביע על כך. אם נחזור לענייננו, כשהנסיבות מצביעות בכיוון מסקנה חד-משמעית בדבר קיום כוונה פלילית, ואין הסבר סביר אחר לאותן נסיבות, המסקנה המתבקשת היא שהתקיימה הכוונה כאמור. לעתים, עצם השמטת הכנסה מדוחות על הכנסות שמגיש נישום תלמד על קיום כוונה להיתחמק מתשלום מס, כשאין להשמטה זו כל הסבר סביר אחר. לדוגמה, אם אדם מצהיר על הכנסה בסך פלוני כשהכנסתו על-פי ספריו גבוהה יותר, המסקנה של כוונה להתחמקות ממס נלמדת מעצם המעשה, באין לה כל הסבר סביר אחר (השוו: ע"פ 502/73 שוורצברג נ' מדינת ישראל, בעמ' 206 וכן ע"פ143/73 מדינת ישראל נ' זיידל, בעמ' 26).

...

סוף דבר 51.

התוצאה מכל האמור היא כי הנני מרשיע את הנאשמים בעבירות כדלקמן: (א) 4 עבירות על-פי סעיף 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף בגין דוחות 9-10/98, 11-12/1998, 6/1999, 8/1999.

הנאשם 2 הודה בהיותו מנהל פעיל ולכן הנני מרשיעו גם על-פי סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף בעבירות הנ"ל. ניתנה היום, ט"ו בחשוון תשס"ד (10.11.2003), במעמד הצדדים.

עוד תבעה הנתבעת החזר הוצאות ייעוץ משפטי לעו"ד שוופי בסכום של 60,000 ₪ בהליכים נגד מס הכנסה, אשר התעורר בהם צורך עקב טענותיה של התובעת, כי מדובר בחוב של כ-700,000 ₪ וכי יש להכריז עליו כעל חוב אבוד בשל חוסר יכולתה של הנתבעת לעמוד בו. בעניין התביעה הנגדית, הסכימו הצדדים, כי היא תצוצמם לעילה של יתרת החוב על פי ההתחשבנות הסופית, דהיינו לסכום של 160,000 ₪ (וראו עמ' 2 לפ').

במהלך שנת 1990 גדלה יתרת חובה של טגרה ואף עברה את הסכום של 480,000 ₪, ואז שולם ביום 1/4/90 סכום של 30,000ש"ח. החוב הוקטן ל-434,917 ש"ח. ביום 1/4/90 וביום 30/4/90 עמד החוב על 451,332 ₪.

...

אעיר, שאינני מקבלת את טענתה של שי-אופיר, שיש להוסיף לחובתה של טגרה בעת ההתחשבנות הסופית גם רישום מלאי צמוד ורכוש צמוד ומוניטין, שכן אלה לא נשארו לטגרה 1991 בעת הפירוק: נטען כי המלאי שמש להחזר חובות והוא הדין לגבי הרכוש.

לסיכום 61.

על פי מסקנותי דלעיל, אני דוחה את התביעה ואת התביעה שכנגד.