שעות נוספות אינן נכללות במסגרת רכיבי השכר לחישוב המשכורת הקובעת לפיצויים, למעט שעות שבת וחג בסייג כאמור בסעיף 223 לעיל.
הנתבעת מאידך, טוענת כי שילמה 90 ₪ מהסכום השנוי במחלוקת ומכל מקום, התובע היתעלם מכך שזכאותו ל-9 ימי החג הדרוזיים בכל שנה הייתה צריכה להיות משוקללת לפי הקף משרתו וכן היתעלם מכך שאינו זכאי לדמי חגים ככל שהם חלים בשבת, ובפרט כי אינו זכאי לכפל תשלום – גם דמי חגים וגם שכר עבודה בחג.
" [ההדגשה הוספה]
"מכאן כי כאשר העובד בוחר – אך לא חייב - להישאר במקום העבודה בזמן ההפסקה או שבשל אילוץ אובייקטיבי שאינו קשור לתהליך העבודה (כגון, מיקומו המרוחק של מקום העבודה) אינו יוצא ממקום העבודה בהפסקה, אך הוא חופשי לעשות במקום העבודה כרצונו והמעסיק אדיש לשאלת נוכחותו – הרי שאין בעובדת המצאו במקום העבודה כדי לשלול את אופיו של הזמן כזמן הפסקה שאינו מזכה בתשלום שכר. ואילו, כאשר המעסיק מחייב את העובד להשאר במקום העבודה – או למצער מצפה ממנו ואינו אדיש לשאלה זו - אזי הוא חייב אף בתשלום בגינה, וכלשון פסק הדין בענין גולדברג כאשר "המעביד, משיקוליו, מגביל את העובד בזמן ההפסקה, ומפיק מכך תועלת, כשלצדה עומדת לו החובה שבחוק לשלם בעבור זמן ההפסקה לעובד."[footnoteRef:25] [25: פרשת ביפר – סעיף 20]
בע"ע (ארצי) 45431-09-16 אלכס גורביץ - מדינת ישראל -רשות המיסים (16.1.18) חודד עוד יותר המבחן 'עומד לרשות העבודה' כאמור –
"...אחד המאפיינים של זמן הפסקה הוא היות העובד חופשי לעשות כרצונו בזמן זה, בין אם מדובר באכילה, מנוחה ובין אם מדובר ביציאה לסידורים אישיים כאלו ואחרים. בזמן ההפסקה, על העובד להיות נתון לרשות עצמו, להיות משוחרר מחובתו כלפי מעסיקו, ובפרט על המעסיק להיות אדיש לנוכחותו או לאי נוכחותו של העובד במפעל. מאפיין נוסף של "זמן הפסקה", הקבוע בסעיף 20(ג) לחוק מוגדר באמצעות המילים "אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשמוש בו". במקרה כזה העובד אינו חופשי לעשות כפי רצונו בזמן ההפסקה, בו הוא ממשיך להיות קשור לעבודה.
בקביעת סכום ההוצאות נילקח בחשבון שחלק מרכיבי התביעה אושרו בשלבים מוקדמים של ההליך, הסכומים שולמו לתובע, דחיית חלק מרכיבי התביעה ואי עריכת חישובים למלוא רכיבי התביעה חרף המצאת הנתונים הנדרשים.
...
טענה זו נזנחה בסיכומיה וממילא מצאנו כי לא שולמו סכומים כאמור ביתר – ראו הדיון ברכיב תביעה של דמי החגים ותוצאתו.
סוף דבר
אשר על כן, על הנתבעת לשלם כדלקמן –
109.1.
אנו דוחים את שאר רכיבי התביעה.