תשלום כתנאי לפתיחת תיק איחוד תיקים - תביעה מנהלית

השופט שאול שוחט, סגן נשיא, אב בית דין בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום במחוז תל אביב (כב' הש' טל חבקין בתיק רע"א 74356-12-20 מיום 17.1.21) בה נדחתה בקשת המבקשת לערער על החלטת רשם ההוצאה לפועל בתל-אביב (כב' הרשם שרון קרן, מיום 30.12.20 בתיק הוצל"פ 01-99708-07-3) שהורתה לה להמציא למשיב 1 תעודה ששולמו כל הסכומים המגיעים כהיטל השבחה מכוח סעיף 10(א) לתוספת השלישית לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965, המהוה תנאי להעברת זכויות בנכס מושא הכנוס במירשם המקרקעין (להלן: 'ההחלטה') .

בהסתמך על בג"ץ 7009/04 עריית הרצליה נ' היועמ"ש ס"ו (3) 596 (להלן: בג"צ הרצליה) קבע רשם ההוצל"פ, כי מעמדו של חוב היטל השבחה הוא כמעמד של חוב רגיל בתחום מדרג הנשייה גם כאשר מדובר בנושים בדין קדימה ונושים מובטחים וגם כאשר מדובר בנושים לא מובטחים (רגילים) וכי בבג"ץ 199/88 קהילת ציון אמריקאית נ' יו"ר הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה מ"ג (1) 89 (להלן: בג"צ קהילת ציון) נקבע שאם היטל ההשבחה התגבש לפני מינוי כונס הנכסים מדובר בחוב בר תביעה בפשיטת רגל שאינו נהנה מדין קדימה.

החייב מצטט מתוך סעיף 95ג' לפסה"ד בבג"צ הרצליה שם מציין כב' השופט גרוניס כדלקמן: "סעיף 324(א) לפקודת העיריות וסעיף 10(א) לתוספת השלישית לחוק התיכנון והבניה אינם מקנים מעמד של נושה מובטח לרשויות המינהליות הנוגעות בדבר, בגין חובות ארנונה והיטל השבחה. מדובר בהוראות הנסוגות מפני סדרי הנשייה הרגילים. זאת, הן בהליכי חידלות פרעון קולקטיביים (פירוק ופשיטת רגל), הן בהליכי כנוס נכסים הנערכים מחוץ להליכי חידלות פרעון ...." לטענת החייב, משבענייננו עסקינן בהליך של כנוס נכסים "מחוץ להליך פרעון" (כונס נכסים שמונה לבקשת נושה רגיל בתיק הוצל"פ) הרי שההלכה שנקבע בבג"צ הרצליה חלה גם בעניינינו.

עם זאת, המבקשת לא פתחה נגד החייב בהליכי הוצל"פ ואינה צד לתיק האיחוד המתנהל נגדו בהוצל"פ. לא נטען אחרת בהליך שלפנינו.

מכאן, להבנתי, תשלום חוב אותו חב החייב כלפי המבקשת (כנושה רגילה), בין אם היה משולם ע"י החייב ישירות או בין אם ע"י כונס הנכסים שמונה במסגרת תיק האיחוד למימוש הנכס, קודם לתשלום חובות לנושים אחרים של החייב (במסגרת תיק האיחוד) אינו בגדר העדפת נושים אסורה.

...

טענתו היא כי הציטוטים הנ"ל מקורם בסעיפים בפרק הדיון המשפטי של פסה"ד ואלו בסעיף 95 פיסקה ג' לפסה"ד, בפרק המסקנות ("סוף דבר") התייחס ביהמ"ש העליון "ברחל ביתך הקטנה", כך לטענתו, "על מקרה בדיוק כמו שלנו" (ס' 6 לתשובה לבר"ע).

כאמור מדובר בציטוט מתוך סעיף בפרק "סוף דבר" לפסה"ד של כב' השופט גרוניס, כשלאורך כל עשרות עמודי פסה"ד והסעיפים שקדמו לסעיף זה ההתייחסות ל"הליכי כינוס נכסים הנערכים מחוץ להליכי חדלות פירעון" יוחדה להליכי כינוס נכסים למימוש משכנתא (קרי – כשקיים נושה מובטח).

לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לתת רשות ערעור, לדון בה כבערעור ולקבלו בכל הנוגע לשאלה שהונחה להכרעה לפתחנו, כך שהחלטת ביהמ"ש קמא שמאשרת את החלטת רשת ההוצל"פ שמורה על מסירת אישור המבקשת לטאבו, טרם שולם היטל ההשבחה, תבוטל.

העובדים בהליך דנן הגישו תביעות כנגד המעסיקה ועיריית פתח תקווה.

יצוין כי התביעות הוגשו בידי העובדים בנפרד, אך בהחלטת סגנית נשיאת בית הדין האיזורי, השופטת אריאלה גילצר, מיום 3.5.18, אוחדו התיקים.

שלישית, עאצי העיד מחד גיסא, כי כאשר עובד מתחיל לעבוד בחברה מחתימים אותו במזכירות המשרד או מינהלי העבודה על הסכם, הולכים לפי מה שנקבע בשכר מינימום, אם השכר עולה אז צריך לשלם בתלוש מה שנקבע לפי שכר מינימום (ע' 28 ש' 20-25; ע' 29 ש' 1-5), ומאידך גיסא, בחקירתו על ידי ב"כ העיריה, כי אינו יודע לומר אם חלק מהעובדים קיבלו את תנאי העבודה שלא ביום תחילת עבודתם.

...

השופטת חני אופק גנדלר לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופט דורון יפת ונציגות הציבור גב' אורלי מלי וגב' אידה שפירא; סע"ש 5495-01-18;סע"ש 9547-04-18; סע"ש 8975-04-18; סע"ש 8963-04-18; סע"ש 67896-03-18; סע"ש 67858-03-18; סע"ש 67828-03-18; סע"ש 67806-03-18) (להלן – פסק הדין), בגדרו נקבע כי "שוכנענו כי גרסת התובעים [המערערים כאן (להלן – העובדים)] לגבי השכר השעתי בפועל או כי הובטח להם שכר שעתי נטו בסך 30 ₪ נטו אינה מהימנה; ומכל מקום התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח טענתם זו" (סעיף 50).

כמו כן, אנו סבורים כי בענייננו לא היה מקום להיקש מדיני ההבטחה השלטונית, והדברים מכוונים לקביעת בית הדין האזורי כי נדרשת הבטחה מפורשת וברורה ולדרישה שההבטחה ניתנה על ידי בעל סמכות לתתה תוך הגדרת אלה כ"תנאי הכרחי ותנאי סף".

על אף הקשיים האמורים לא מצאנו לקבל את טענות המערערים במלואן (קרי, קבלת הערעור לגופו) אלא בחלקן (קרי, החזרת העניין להכרעתו המחודשת של בית הדין האזורי).

לא מצאנו מקום ליתן ארכה זו, בין היתר, כיוון שהטבלאות מהוות ככלי עזר בהערכת הראיות והעדויות.

סוף דבר – הערעורים מתקבלים בחלקם במובן זה שהענין מוחזר לבית הדין האזורי לבחינה מחודשת בראי נסיבות הענין, העקרונות שהותוו בעניין zerezgi וההבהרות לעיל.

הרקע לבקשה בתמצית וההליכים עד כה ביום 3.6.2021 הוגשה על ידי המבקש בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה (להלן: "בקשת האישור המקורית"), במסגרתה טען המבקש, בין היתר, ולענייננו, כי המשיבה פותחת תיקי הוצאה לפועל כנגד נהגים אשר נסעו בכביש האגרה ולא פרעו את חובם וזאת בנגוד להוראות סעיף 13ב2 לחוק הגנת הצרכן תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"), היינו, מבלי ששלחה קודם לכן דרישת תשלום, הודעה על חוב והתראה בדבר נקיטת הליכים משפטיים.

במענה לתגובת המבקש לתשובה לבקשת האישור, הגישה המשיבה בקשה למחיקת התגובה בטענה של הרחבת חזית (להלן: "הבקשה למחיקת התגובה" ו/או "בקשת המחיקה") ולחלופין, בקשה למחיקת סעיפים מטעם זה. טענתה העיקרית של המשיבה היתה, כי בעוד שבקשת האישור מבוססת על הטענה כי המשיבה פותחת תיקי הוצל"פ ללא ו/או טרם משלוח הודעות חוב למען הרשום של החייבים במירשם האוכלוסין, הרי שבתגובתו, העלה המבקש טענות חדשות המהוות הרחבת חזית, ובכללן (כך לדוגמא סעיפים 8-17, לתגובה), הטענה כי מכוח עקרונות המשפט המינהלי, על המשיבה להמנע מנקיטת הליכי הוצל"פ כאשר גובה החוב נמוך.

במסגרת זו אף טענה המשיבה, כי הקבוצה שהוגדרה בבקשת האישור לא התייחסה לסכום החוב כתנאי לפתיחת תיקי הוצל"פ. במאמר מוסגר יצוין, כי המשיבה התייחסה בבקשת המחיקה אף לטענת המבקש בבקשת האישור המקורית לפיה על המשיבה להוכיח שהודעת החיוב הגיעה לידי החייב טרם פתיחת תיק הוצל"פ וטענה, כי היא חופפת עד כדי זהות עילה לטענה שנטענה בבקשת אישור נוספת שהוגשה על ידי ב"כ המבקש, ת"צ 29926-10-20 בניש נ' 6-חוצה צפון בע"מ, ומשכך דין הטענה מחיקה.

אמנם, אין בדחיית בקשת התיקון כדי להציב מחסום בפני המבקש מלהגיש בקשת אישור נוספת ולבקש לידון בשתי הבקשות במאוחד, או לחלופין למחוק את בקשת האישור הקיימת ולהגיש תחתיה בקשת אישור חדשה ומתוקנת, אלא שנראה כי דוקא מתוה שכזה שיגרם כתוצאה מדחיית הבקשה לתיקון, עלול להוביל לסירבול ההליך המשפטי תחת ייעולו והשחתת זמן שפוטי יקר.

...

נראה כי אין מדובר בפגיעה שאינה ניתנת לריפוי באמצעות פסיקת הוצאות (ראו לעניין זה ענין אינסלר בפסקה 18), וסבורני, כי מכל מקום אין מדובר בפגיעה המצדיקה, לכשעצמה, את דחיית בקשת התיקון.

באותו ענין בית המשפט אף נעתר לחלק מהבקשות לתיקון ורק לאחר שתוקנה הבקשה מספר פעמים, בסופו של יום נדחתה הבקשה מושא ההליך שם. סוף דבר לאור כל האמור, אני מתירה את תיקון בקשת האישור כמבוקש.

בנסיבות העניין, ובשים לב לטיבו והיקפו של התיקון המבוקש –ישלם המבקש את הוצאות המשיבה בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

בד בבד עם קבלת הסכמות כל הצדדים למינוי מומחה כאמור, הגישו הנתבעים 3-4 בקשה לאיחוד תובענה זו עם התובענה שהגישה הנתבעת מס' 2 כנגדם בגין אותה תאונת דרכים, שהתנהלה בבית משפט השלום בתל אביב, ובשל כך התעכב ניהול התיק כאן.

בישיבת קדם המשפט מיום 25.10.22 נידון עניין איחוד התיקים במעמד הצדדים, ואחר שבהסכמתם התקבלה החלטה לאיחוד התיקים, ניפתחה הדרך להמשך ניהול ההליך והחלטה בדבר מינוי מומחה מוסכם, השמאי מר זאב גליק, יצאה מלפניי ביום 30.10.22.

בעקבות בקשה מוסכמת על כל הצדדים ואחר הסדרת התשלום האמור בוטל פסק הדין, וחוות דעת המומחה הוגשה לתיק בית המשפט כבר ביום 26.1.23.

עוד טרם הספקתי לידון ולהכריע בבקשה שהגיש התובע ביום 31.5.23 לביטול ההחלטה האמורה, והנתבעים 1-2 הגישו ביום 15.6.23 את בקשתם לפסילת חוות דעת המומחה, ובגדרה התאוננו על כך שהמומחה לא ציין בתצהיר ניגוד העניינים שהגיש לבית המשפט, כתנאי לכניסת המינוי לתוקף, כי הוא נמצא בנגוד עניינים, וזאת משלא גילה לצדדים ולבית המשפט כי היה חבר בועדת ערר שכונסה עקב מספר תלונות שהוגשו כנגד המומחה מטעם הנתבעים 1-2, השמאי דורון עד [להלן: "מר עד"], באותו עניין המצוי במחלוקת בעניינינו – "שימוש בשומות בחלקים שמקורם מיבוא מקבילי". לא זו אף זו – אמנם ועדת הערר מצאה את התלונות מוצדקות, ברם כנגד החלטתה הוגשה עתירה מנהלית במסגרת עת"מ 72758-10-18 עד דורון נ' משרד התחבורה – אגף הרכב, רשוי ופקוח ואח' [להלן: "העתירה המנהלית"], שהתקבלה.

...

לשון אחר, טענת הפסלות עומדת על רגליה היא ואין לאפשר לקשור אותה לשורה התחתונה של המומחה, כאשר טענת הפסלות הייתה ידועה לטוען אותה כבר בשלב המוקדם של המינוי".

סוף דבר: הבקשה נדחית.

ניתנת ארכה לנתבעים 1-2 עד ליום 23.10.23, לקיום החלטתי מיום 4.6.23.

תביעתו של התובע הוגשה כנגד הקזוז שמבצע הנתבע מקיצבת הנכות הכללית שאותה הוא מקבל, בגין חוב מזונות שהוא חב לנתבע, במקביל להליכי הגבייה שמתנהלים כנגדו בעקבות פתיחת תיק הוצאה לפועל על ידי הנתבע (להלן: "הגבייה הכפולה"), ובגין אותו החוב.

התובע טוען, כך: קצבת הנכות הכללית מהוה רף תחתון שהחברה משלמת לנכה באמצעות הנתבע; גביית חוב מקיצבה זאת מביאה את הנכה מתחת לצרכים המינימאליים שלהם הוא זכאי; הנתבע מכשיל את החלטות רשמת ההוצאה לפועל וממשיך לקזז מהקיצבה שלו, למרות שהוא משלם בצורה סדורה את כל התשלומים החודשיים בתיקי ההוצאה לפועל; מדובר בגבייה לא חוקית; אם בחר הנתבע לבצע גבייה באמצעות לישכת ההוצאה לפועל אזי הוא מחויב בנתיב זה, ואסור לו לנקוט במקביל בגבייה מינהלית; הוא אף חייב בתיקים אחרים בהוצאה לפועל ונימצא באיחוד תיקים בכל תיקי ההוצאה לפועל, למעט תיקי המזונות; בתיקים אלה התקבלו החלטות פרטניות לגבי התשלום החודשי אשר מחייבות גם את הנתבע; גם לפי חוזרי הנתבע עצמו אסור לו לנכות כספי קיצבאות יותר מ-10% מהקיצבה; יש להורות על הפסקת קזוז חוב המזונות מקיצבת הנכות הכללית.

" בעוד שחוק המזונות מקנה לזכאי למזונות את הזכות לקבל את המזונות מהנתבע, בתנאים ובהקף (המוגבל) המפורטים בחוק ובתקנות שהותקנו מכוחו, מקנה החוק לנתבע את הזכות להכנס לנעלי הנושה ולהנות מזכויות היתר המוקנות לו. במרוצת השנים נפסק כי למעט הזכות להוצאת צו מאסר נגד החייב במזונות, שאינה מוקנית לנתבע, נהנה הנתבע מכוח סעיף 14(ב) לחוק מכל שאר "זכויות היתר" של הנושה בגין אי תשלום מזונות, מאחר שחוק המזונות "אינו מיועד לשמש כאמצעי מילוט אשר בעזרתו יוכל החיוב להעביר את חובו הפרטי אל הקופה הציבורית"[footnoteRef:7].

...

מכל מקום, נאמנה ומקובלת עלינו טענת הנתבע, כי אין בכך שפקיד התביעות, משיקולים כאלה או אחרים, מסתפק בהליכי גביה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, משום הודאה או הסכמה לטענה שהוא אינו רשאי לבצע גבייה כפולה[footnoteRef:13].

על כן ולאור כל האמור לעיל, ובהינתן פסיקתו המפורשת והברורה של בית הדין הארצי שהתייחסה ודחתה טענות דומות לאלה שהועלו כאן, טענותיו של התובע דינן להידחות במלואן.

] סוף דבר לסיכום – דין התביעה להידחות.