תשלום הוצאות ביול חוזים לאחר חתימת הסכמים

משהנתבע לא הצליח לגבות את החוב על פי פסק הדין מהחייבים, פנה הנתבע לתובע, וחתם ביום 22.3.2005 על הסכם שכר טירחה שבו מפורט אופן חישוב שכר הטירחה אשר ישולם לתובע, כאשר מועד התשלום יהיה לאחר שייגבו תשלומים מהחייבים.

בתחילה, בעת כריתת הסכם שכר הטירחה, התכוון התובע להגיש המרצת פתיחה בעיניין הדירה, ובמסגרת ההסכם סוכם שכרו על סך של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ (וכן ההוצאות לפי סעיף 1 להסכם).לאחר חתימת הסכם שכר הטירחה בין הצדדים החליט התובע (במקום לפתוח בהמרצת פתיחה כפי שתיכנן מראש), לנקוט במספר הליכים שיובילו להקניית סמכויות מכוח סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל (נוסח חדש) התש"ם – 1980.

בגין פועלך בקשר לגביית פסק הדין לטובתי כנגד ישראלי מנשה ויוסי, ולאחר שנואשנו מההליכים המתנהלים נגדו (כולל בבית המשפט ובלשכת ההוצל"פ ע"י עו"ד גרינפלד-גרין) (להלן: "התיק"), הננו לאשר, להסכם, להצהיר ולהתחייב כלפיה, ביחד ו/או לחוד כדלקמן: כל ההוצאות בגין אגרות ביול .

...

לאור האמור לעיל, התביעה בגין שכר הטרחה עבור המרצת הפתיחה עפ"י סעיף 2.3 להסכם שכר הטרחה, נדחית.

פסיקתא לאור כל האמור לעיל מתקבלת התביעה בסעיפים 34.1 (על סך של 47,855 ₪) ו- 34.2 (על סך 98,972 ₪) לכתב התביעה, ואילו התביעה לפי סעיף 34.3 לכתב התביעה (על סך 13,607 ₪) - נדחית.

הנתבע ישלם לתובע סך של 146,830 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (22.8.2017) ועד למועד התשלום בפועל, הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרה על ידי התובע ועד למועד התשלום על ידי הנתבע בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מסכום פסק הדין (ללא הוצאות) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל על ידי הנתבע.

עם חתימת ההסכמים, נדרשה התובעת לשאת בהוצאות ביול החוזים, כנדרש לפי חוק מס הבולים על מסמכים, התשכ"א- 1961.

בתביעתה עתרה לחייב את המועצה לשלם לה את המגיע בגין העבודות, להורות על החזר הערבויות, על תשלום הסכומים המעוכבים, לפצותה על הפסד הרווחים שהיו צפויים אילו הפרויקטים היו מבוצעים במלואם, ולחייב את המועצה להשיב לה את הוצאות ביול ההסכמים.

המועצה מצדה טוענת כי הואיל והחשבונות שנותרו לתשלום הנם חשבונות סופיים, הרי שיחולו הוראות סעיפים 59.3, 60 להסכם, כלומר לתובעת לא מגיעים הפרישי הצמדה וריבית עד למועד אישור החשבון הסופי, אישור שניתן רק לאחר הגשת התביעה.

...

אני מורה אפוא כי התובעת זכאית לפיצוי בגין ההוצאות שהוציאה להעמדת הערבויות הבנקאיות בסך של 30,000 ₪, נכון להיום.

סוף דבר בשים לב לכל האמור, אני מחייב את המועצה לשלם לתובעת סך של 187,568 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 3/8/05 כמפורט בסעיפים 14 ו- 20 לעיל בגין פרויקט אלג'ואמיס וסך של 335,455 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 8/8/04 כמפורט בסעיפים 16 ו- 20 לעיל, בגין פרויקט מזאריב.

התביעה לפיצוי בגין הוצאות הביול, נדחית.

לאחר הקמת השכונה ואיכלוסה , ביום 9.6.04, כ-7 שנים לאחר חתימת ההסכם, הגישה התובעת תביעה כנגד המועצה המקומית זיכרון יעקב והוועדה המקומית שומרון בטענה שהסכם הפיתוח שביצעה את התחייבותיו איננו חוקי, ולחלופין נחתם בכפיה ובעושק.

נשיאה בעלויות ביול הסכם פיתוח, שכ"ט עו"ד שייצג את המועצה לצורך עריכת ההסכם בסך של 30,000 ₪.

תשלום הוצאות עו"ד עבור החוזה עם המועצה.

במשך שנים רבות ובצורה עקבית הכיר בית המשפט העליון בחוקיותו של הסכם פיתוח, אף מקום שניתן לגבות אגרות והיטלים לפי חוקי עזר – כאשר הסכם הפיתוח נחתם באופן וולנטרי, אף אם כלל תשלום שאינו עפ"י דין.

...

בסופו של דבר – בחינת האיזונים השונים תעשה לפי נסיבות המקרה הספציפי והתכלית הראויה.

וראו הערת כב' השופטת פרוקצ'יה בדנא 3993/07,אומנם בדעת מיעוט אך בשיקול רלוונטי לענייננו – "משעה ששוב אין זה ברור אם יש וניתן לפעול על פי ההלכה הפסוקה כמות שהיא, והאזרח והרשות מצופים להניח את אפשרות שינוייה, ולפעול על פי הערכה זו, נשמט יסוד הוודאות והיציבות בהתנהלותו של הפרט ובפעולתה של הרשות כאחד. תוצאותיה של מציאות כזו – מי ישורן". נראה לי כי באיזון הראוי, במקרה שבפני, נוטה הכף לעבר החלת החריג לכלל, באופן השולל תחולה רטרוספקטיבית של ההלכה החדשה על המקרה הנדון בתיק זה. ועוד ניתן היה תיאורטית להמשיך ולדון בעובדות, האם היתה בכלל כפיה במקרה זה ,אם לאו, לאור הפסיקה העניפה הקיימת, ומה היתה המשמעות של כל אחת מההתחייבויות בהסכם הפיתוח, עד כמה סבירה, עד כמה מעוגנת בחוקי העזר, מה סה"כ הרוויחה או הפסידה כספית התובעת מהסכם הפיתוח בהתייחס בין היתר לחוות דעת מומחים שהוגשו בנושא, ומה משמעות ביטול חוזה 7 שנים לאחר כריתתו, במיוחד שהצד השני נתן את מלוא התמורה, ועל היבטים של תום לב, ועוד כהנה וכהנה.

לסיכום 13.1 התביעה נדחית.

אלה הוראותיו העיקריות של החוזה: א) המוכר התחייב לבנות את הדירה ולמסור את החזקה בה לקונים עד ליום 1.9.72 (סעיף 3); ב) המוכר התחייב לרשום את הדירה בלשכת רישום המקרקעין "תוך 11 חודשים מיום מסירת הדירה לקונה" (סעיף 8); ג) תמורת הדירה התחייבו הקונים לשלם למוכר סכום כולל של 157,000 ל"י; 50,000 ל"י שולמו עם חתימת החוזה, שני תשלומים-בסך 50,000 ל"י ובסך 23,000 ל"י-לפי השלבים השונים של ביצוע העבודות, סכום של 24,000 ל"י עד 1.9.72, במעמד מסירת החזקה בדירה לקונים, והשאר ב-10 שיעורים חודשיים שווים ורצופים של 1,000 ל"י, החל מחודש אחד לאחר מסירת החזקה בדירה כאמור (סעיף 4).

משלא קיבלו הקונים את החזקה והבעלות בדירה, הם הגישו ביום 25.9.73 תובענה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד המוכר, שבה עתרו לחייב את הנתבע להעביר להם את החזקה והבעלות בדירה וכן לשלם להם סך של 1,500 ל"י לחודש "עד לביצוע מלא וסופי של הוראות ההסכם על-ידי הנתבע" ועוד סכומי כסף נוספים כנזקים בעד בנייה של דירה קטנה בכ-3 מ"ר מהשטח המוסכם, בעד סכומים, שהקונים הוציאו, לטענתם, ושתשלומם חל על המוכר, ובעד מחצית הוצאות ביול החוזה.

...

לפיכך לא אשוב לדון עוד בעניין זה. אשר על-כן יש לדחות את ערעורו של המוכר, כפוף לעניין הצמדת הסכום של 70 ל"י, שעוד ידובר בה. אעבור לדון עתה בעיקרי ערעורם של הקונים, ותחילה לעניין הפיצויים המוסכמים.

מקובלת עלי תשובת פרקליט המוכר, שאין הקונים זוכים, לפי החוזה, בפצוי המוסכם, אלא כשעבר חודש מלא.

למרות האמור לעיל דעתי היא, שהנסיבות שהוכחו אינן מצדיקות שינוי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. ארבעה הם השיקולים, שהניעוני להגיע למסקנה זו: ראשית, מתברר שעקב ההשהיה בבניית הדירה ובמסירתה נהנו הקונים כדי למעלה משלושים אחוז ממחיר הדירה, בכך שאת המגיע מהם למוכר שילמו בערכים נומינאליים, עת רבה לאחר המועד שנועד מלכתחילה לתשלום; הטענה, שהקונים נאלצו, כביכול, להיות מוכנים כל רגע לשלם את כספי המכר למוכר, למקרה שהלה יחזור בו לפתע ויאות למלא אחר התחייבותו, אינה יכולה להשמע מפי הקונים: מן המפורסמות הוא, שבעת הרלוונטית היו קיימים בשוק הכספים אפיקי השקעה של כספים בתנאי הצמדה, הניתנים למימוש באופן מיידי; הראיות מצביעות על כך, שהמדובר בטובת הנאה ממשית שצמחה לקונים, שאותה יש לזקוף כנגד הסכום המשוערך של הפיצויים המוסכמים; שנית, השופט המלומד פסק, כזכור, לקונים ריבית בשיעורים המקובלים החל מיום 25.9.73 ואילך; גם כאן מן המפורסמות הוא, שבתקופות מסוימות לא היה הבדל רב בין שעורי הריבית האמורים לבין התוספת, שיכלה לצמוח לטובת הקונים כתוצאה מתוספת של הפרישי הצמדה, אילו זכו הקונים בהפרשי הצמדה; כי אילו זכו הקונים בהפרשי הצמדה, לא הייתה נקצבת להם אלא ריבית בשיעור של 3%.

על השיעורים המופיעים בסעיף 7 פסקאות ב, ג, ד שתשלומם חל לאחר תאריך חתימת חוזה זה, מתחייב הקונה למסור לקבלן שטרי חוב עשויים על ידו ובערבות טובה לפי שקול דעתו של הקבלן בסכומים המתאימים ובזמני פרעונם לשיעורים המופיעים בפסקאות הנ"ל. במקרה ושטר אחד מהשטרות הניתנים לפי סעיף זה לא ייפרע במועדו, יבואו כל השטרות לפרעון מיידי והקבלן יהיה זכאי לדרוש את תשלומם מיד ובבת אחת על אף שזמני הפרעון הנקובים בהם או בסעיף 7 לעיל טרם הגיעו והקונה יהיה חייב לשלם לקבלן ריבית בשעור של 20% לשנה עבור תקופת הפגור ביחס לכל שעור שלא ייפרע במועדו.

אם יכלו להעיז, כביכול לשם שמירת האינטרסים של הקונה, להחתים אותו על הוראה חד-צדדית כמו סעיף 18, ונוסף לזה מעניקים לקבלן את הזכות לבטל את החוזה אם הקונה יפגר בתשלום כל-שהוא (סעיף 10 לחוזה), כלומר גם אם המדובר בתשלום שולי, כגון חלקו בשכר טרחת עורך-דין או ביול (סעיף 12 לחוזה), אין פלא שלא נרתעו גם לקבוע שההצמדה, במקרה של פגור בתשלום, תיחשב על בסיס תאריך חתימת החוזה ולא של תאריך פגור התשלום מפעם לפעם.

על המערער לשלם למשיבים הוצאות ערעור זה בסכום כולל של 1,000 לירות.

...

השופט שרשבסקי: לדעתי יש לקבל את הערעור.

לא יפרע את התשלומים שהתחייב בהם, לבטל את החוזה" ולנכות מכל סכום, שבנתיים כבר קיבל מהקונה על חשבון המחיר, את סכום הפיצויים הקבועים מראש בסעיף 18 לחוזה גם למכור את הדירה לאחר ללא צורך בכל התראה נוספת, והרי שלח באמת לקונה, אחרי שקבל את כל התשלומים, הודעת-ביטול עקב אי-תשלום ההצמדה (ראה סעיף 2, בסוף, לסיכום בכתב של בא-כוח המשיב מס' 1).

לפיכך, לדעתי, יש לקבל את הערעור, ולהצהיר כפי שבקש המערער בעתירתו בבית-המשפט המחוזי.