תשלום דמי שימוש על חנייה בשטח ציבורי

אליבא הנתבעות, התובעים אינם זכאים לדמי שימוש ראויים מאחר שויתרו על השמוש בשטח שיועד לדרך ציבורית.

על פי חלוקה זו, השטח שיועד על פי התוכניות לשימוש צבורי שימש למעבר הציבור, כדרך וכמדרכה בלתי סלולה, ויתרת השטח גודרה על ידי המחזיקים בחלקה ושימשה כמגרש למכירת כלי רכב וכחניון בתשלום.

לסבר את האוזן, מר לב העיד לפניי כי "קבלתי על המיגרש שלי דו"ח חנייה", באחת הפעמים בהן הוא החנה את רכבו בשטח הצבורי שבחלקה [פר' עמ' 27, ש' 29-28].

...

סוף דבר: תביעת קבוצת שטיגליץ בת"א 26215-02-16 מתקבלת בחלקה, במובן זה שאני מחייב את הנתבעות 3-2 לשלם לתובעים 5/6 מהחיוב בדמי שימוש ראויים החל מיום 17.02.2009 וכלה ביום 26.01.2015, כמפורט בסעיף 9.3 בחוות דעת מומחה בית המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

התביעה כנגד נת"ע נדחית.

תביעתו של מר לב בת"א 45450-03-16 מתקבלת בחלקה במובן זה שאני מחייב את הוועדה המקומית לשלם למר לב 1/6 מהחיוב בדמי שימוש ראויים החל מיום 17.02.2009 וכלה ביום 26.01.2015, כמפורט בסעיף 9.3 בחוות דעת מומחה בית המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

בית המשפט המחוזי עמד על כך שבבסיס ההסכמים בין הצדדים עמד הרצון לאפשר למשיבות שטחי חניה על מנת שיוכלו להמשיך לתת לתושבי ירושלים שירותי תחבורה ציבורית, וכי בין היתר לנוכח דברים אלה יש לראות במחדלה של המדינה שלא כללה את גוש 137 בהסכמים ולא דרשה את פינויו במפורש – כנחזית למי שהסכימה להחזקת המשיבות מכללא בשטח ולשימוש שעשו בו. תביעת דמי השמוש – בהמשך לכך פנה בית המשפט המחוזי לידון בשאלה של דמי השמוש הראויים.

זאת, אף שרמ"י ידעה "לפני ואחרי החתימה על ההסכם" כי המשיבות מחזיקות בשטח זה; וכי המערערות לא מחו על כך ואף העניקו היתר לבניית תחנת דלק ולשימוש במקרקעין לצורך זה. בהקשר זה, הדגיש בית המשפט המחוזי כי מלבד פניה אחת בלבד משנת 1999 בדרישה לפינוי המקרקעין ולתשלום דמי שימוש ראויים "לא בא בעקבותיה שום הליך לפינוי הנתבעת מגוש 137 [גוש 30137 – י' א'] במשך שנים רבות", עד לשנת 2010, עת הוגשה התביעה נשוא העירעור דנן והוגשה תביעה לפינוי המקרקעין לבית משפט השלום בירושלים.

...

משהוצגו בפני המשיבות מצגים סותרים, אני סבור כי אין לחייבן בדמי שימוש בגין התקופה שבמהלכה התנהל משא ומתן ארוך ומתמשך בין הצדדים באשר לתנאי פינוי המקרקעין, עד להגשת תביעות המערערות בשנת 2010.

למסקנה זו ניתן להגיע בין אם יש לקבוע כי עומדת למשיבות טענת הגנה מפני תשלום דמי שימוש במקרקעין מכוח "רישיון מכללא" להחזיק בהם – ובין אם עומדת להן טענת הגנה מכוח החובה המוטלת על רשויות המדינה לנהוג בהגינות וביעילות.

אשר לטענת המערערות כי יש להוסיף מע"מ לדמי השימוש אשר נפסקו לטובתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, תמים דעים אני עם חברתי כי משלא נעשתה פנייה בעניין לבית המשפט המחוזי, אין מקום להורות על כך. סוף דבר, לו תישמע דעתי נדחה את הערעור ופסק דינו של בית המשפט המחוזי יוותר על כנו.

ביום 17.3.2011 חברת מראות ירושלים חתמה על כתב התחייבות נוסף וייפוי כוח בלתי חוזר (להלן: כתב ההיתחייבות השני), במסגרתו הכירה בשנית בהתחייבותה במסגרת התכנית לבנות במקרקעין "...שטח צבורי בשטח 350 מ"ר ומקומות חניה הנדרשים על פי התקן" ולהעבירו לחזקת הערייה "כשהוא במצב מושלם, בעל מערכות שלמות ומתפקדות", לאחר שניתן ביחס אליו טופס 4 ותעודת גמר.

לחלופין, נתבקש להורות למערערים לשלם את שווי השטח המיועד והחניות בסך של 6,160,000 ש"ח. כתוספת לשתי החלופות התבקש גם תשלום דמי שימוש ראויים עד ליום 15.9.2013 בסך של 1,886,000 ש"ח. לחלופי חלופין התבקש בית המשפט להורות על תשלום בסך של 1,365,367 ש"ח, בתוספת ריבית פיגורים, בגין הפחתת היטל ההשבחה שנדרשו המערערים לשלם.

...

משאלו פני הדברים, דין חלק זה של הערעור להידחות.

סוף דבר נוכח כל האמור אציע לחבריי כי נקבל את הערעור בע"א 1189/17 בחלקו, כך שישולם למשיבות פיצוי בסך של 901,600 ש"ח, וכי נדחה את הערעור בע"א 731/17.

בהינתן שמטרת התכנית החלה היא, בין היתר, איחוד וחלוקה (ראו: סעיף 6 יג לתקנון התכנית הקובע כי בין מטרות התכנית "איחוד וחלוקה מחדש שלא בהסכמת הבעלים"), בהינתן שאין מניעה עקרונית לכלול בגדר תכנית איחוד וחלוקה מגרשים מבונים (פרקטיקה זו נוהגת כדבר שבשגרה, וראו למשל דיון מפורט בשאלה כיצד לשום את שווי המבנים הבנויים על המגרשים בעת איחוד וחלוקה: שרית דנה ושלום זינגר דיני תכנון ובנייה 1156 (2015); כן ראו: ת"א (מחוזי ת"א) 413/98 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, גבעתיים נ' נאות אביב בע"מ, פ"מ תשס"ב(1) 241 (2002)), בהינתן שחלק אינהרנטי מבעלות על שטח מבונה הוא בעלות באחוז יחסי במגרש עליו בנוי המבנה (ראו: הגדרת "מקרקעין" בסעיף 1 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, וכן ראו פסקה 37 לחוות דעתו של חברי), ובהינתן ש"מגרשים" כאמור בסעיף 121(1) לחוק התכנון והבניה, משמע גם מגרש בודד (ראו: סעיף 5 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981); כל אלה מוליכים למסקנה כי העירייה רשאית היתה לרכוש בעלות במסגרת תכנית איחוד וחלוקה בשטח שהוא חלק ממבנה הבנוי על מגרש בודד.

טענות התובעים כעולה מכתב התביעה בכתב התביעה מתוארת תמונת מצב על פיה בשנים עובר למכירת המקרקעין לפרץ, עשתה הנתבעת, עריית נהריה (להלן: "העיריה"), שימוש במקרקעין לצרכי חניה ציבורית, מבלי שטרחה לקבל את הסכמת החברה לכך, ומבלי לשלם לחברה דמי שימוש.

כ.ה חננאל שרעבי: רגע, זה מה שאתה אומר? הערייה ניצלה את המצב? שמואל ישורון: כן. כ.ה חננאל שרעבי: אז אם ככה תראה, הרי שנינו יכולים להניח בסבירות ראויה עם השלט או בלעדיו אנשים היו חונים שם, אז מה, למה הערייה ניצלה את המצב? כשאתה אומר לי ניצלה למה אתה מתכוון? למה היא ניצלה? שמואל ישורון: אני לא חושב, אני לא חושב שזה מסתכם בשלט, זה השילוב של השלט והסדרת הכניסה, ממש הסדירו כניסה, כלומר בנייה בתוך השטח שלנו, כולל הגידור, כן? כלומר נעשו פה מספר פעולות שכל המטרה שלהם היא להכשיר את האיזור כאיזור חנייה שישרת את תושבי העיר וכשאני מחבר את זה לעובדה שאלינו לא פנו מעולם לומר אנחנו רוצים להכשיר את זה כמגרש חנייה, לו היו באים ואומרים זה היה פותח את הדיון הזה, אנחנו היינו מנהלים את הדיון הזה, אוקיי, אתם לוקחים את זה? מה זה אומר? אולי אנחנו נפעיל חניון, מעולם זה לא, זה לא, זה לא הופנה אלינו, עכשיו, זה לא שטח שאנחנו מסתובבים בו ביומיום, אנחנו לא מכירים את ההתנהלות של עריית נהריה, אני לא יודע כמה רכבים חנו שמה או לא חנו שמה מידי יום, אז לא היה לנו צרות עין לסגור את השטח ולהגיד טוב, אנחנו או, או שאנחנו נקבל פה תשלום או שאף אחד לא ישתמש בזה, לא הייתה את הצרות עין הזאת, אבל הניצול הזה של הערייה של כל הגורמים האלה בעיניי הוא מיצוי לא ראוי, זה גוף צבורי בישראל, לא צריך להתנהג ככה ביחס לקרקע פרטית של, של, של חברה פרטית" (ציטוט מעמודים 39-40 לפרו').

באשר לצוו חניה קובע החוק כדלקמן: "5. הרשות רשאית במקום לתת צו לפי סעיף 2, לצוות על השמוש הזמני במיגרש ריק כמגרש חניה צבורי; ציותה הרשות כך, ירשה בעל המיגרש לציבור להחנות כלי רכב במיגרש ללא תשלום, אולם הוצאות הכשרת המיגרש לצרכי חניה והחזקתו התקינה יחולו על הרשות.

...

דיון והכרעה סבורני כי אלה השאלות הדורשות הכרעה בתובענה זאת: א. האם הוכח שימוש במקרקעין על ידי העיריה לצרכי חניה ציבורית? האם הוכחה טובת הנאה לעיריה מהשימוש במקרקעין על ידי עוברי אורח החונים במקרקעין? ג. האם הוכחה פלישת העיריה למקרקעין? ד. האם העיריה הפלתה החברה לרעה לעומת היחס שקיבל פרץ? ה. לנוכח התשובות דלעיל – האם הוכחו עילות התביעה? ו. האם הוכחו דמי השימוש הנטענים? שאלה א' -שימוש במקרקעין על ידי העיריה – האמנם? אין מחלוקת בין הצדדים, כי לאורך שנים רבות, עוד לפני שהעיריה התקינה שילוט המסדיר הכניסה והיציאה מהמקרקעין, עשו בו עוברי הדרכים שימוש כמגרש חניה שאינו מוסדר.

סוף דבר לאור כל האמור יש לומר כי התובעים לא הוכיחו תביעתם, ואחת דינה - להידחות.

החלטתי לא לעשות צו להוצאות.

סבורני כי החברה, שהתובעים באו בנעליה, נתנה אפשרות חניה בחינם במקרקעין לתושבי נהריה ומבקריה שנים רבות, הגם שהיתה יכולה לנהוג אחרת.

יתר על כן מדובר היה במלון סי סייד שאינו נכלל במיגבלות הוראות סעיפים 16 ו – 19 לתמ"א (איזור חוף רחצה ושטח צבורי פתוח בהתאמה) ואלה חלות על מקום החניה של רכבו של הנתבע.

לשיטת הנתבע גם אם לא ניתן לו רישיון מכללא, אין מקום לגבות ממנו דמי שימוש על כל השנים בהן היתנהלות הרשויות יצרה בפניו מצג כי הוא רשאי לשבת במקרקעין ללא תשלום.

מאחר שלא בוצעה מדידה על ידי מודד ומאחר שהנטל בעיניין זה מוטל על התובעת, לטובת הנתבע אניח כי השטח של המקרקעין נמוך ב – 5% מזה שנטען על ידי התובעת, כלומר אניח כי מדובר על שטח של 14.25 מ"ר ודמי השמוש ייגזרו משטח זה. תקופת השמוש לטענת התובעת, הנתבע לא חלק על כך שעשה שימוש במקרקעין במשך 20 שנה ובנוסף היא צרפה תצלומי אויר מן השנים 2010 ועד 2018 שצורפו לתע"צ של מר ניר.

...

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סכום של 305,185 ₪ (95% מסכום התביעה בהתאם לקביעה לעיל לעניין השטח לגביו ייערך החישוב) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל וזאת בתוך 45 יום ממועד קבלת פסק הדין.

אני קובעת כי על הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים על בסיס הקביעה בהליך זה באופן יחסי בנוגע לתקופה שמיום הגשת התביעה ועד למועד הפינוי של המקרקעין בפועל.

בנוסף אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 23,000 ₪ וזאת בתוך 45 יום מקבלת פסק דין זה. הודעת הצד השלישי נדחית ואני מחייבת את הנתבע לשלם לעירייה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 23,000 ₪ בתוך 45 יום מקבלת פסק דין זה. זכות ערעור כחוק.