תשלום דמי קבורה על ידי ביטוח לאומי

תשלום קצבת שאירים למנוחה הופסק בחודש 4/08, לאחר שחלפו 6 חודשים ממועד יציאתה של המנוחה לחו"ל. שאלת מעמדם של התובעים בתביעה לקיצבת שאירים ודמי קבורה לטענת המל"ל, התביעה אינה עומדת בתנאי סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי לעניין מניעת העברת הזכות לגימלה, ובתנאי סעיפים 391 ו-392 לחוק לעניין סמכות בית הדין ובעלי הדין.

בהתאם לכך נגרמה להם הוצאה כספית עקב אי תשלום דמי קבורה על ידי המל"ל. לאור האמור, תביעת התובעים לחיוב המל"ל 1 בהוצאות הקבורה היא תביעה המצויה בתחומי סמכותו היחודית של בית הדין ולהתובעים יש מעמד בתביעה זו. אשר על כן נדחית טענת המל"ל לפיה התובעים הנם נעדרי מעמד בתביעה להכרה בתושבות.

...

לפיכך, טענת התובעים בענין זה נדחית.

בנסיבות העניין, התביעה שעיינה ביטול ההחלטה בדבר הפסקת תשלום קצבת שאירים למנוחה, נדחית.

לעניין זה נפסק: "לא יהא זה נכון לקבוע נוסחה כוללת ומרשם כולל, אשר יהיה בהם כדי לענות על כל המצבים שבהם מתעוררת השאלה, אם פלוני הוא תושב ישראל, אם רכש מעמד כזה, או אם הפסיק מעמד כזה. תשובה תבוא ממכלול הנסיבות, כעולה מכל האמור לעיל. נדגיש רק זאת, שבחשבון סופי תקבע הזיקה למעשה; זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש'בו הוא חי' ש'זה ביתו" (דב"ע מה/73-04 עייאדה סנוקה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 79) וכן נקבע: "המבחן העיקרי הוא היכן מרכז חייו של אותו אדם, זיקתו למקום זה, והיכן ניתן לראות המקום שבו הוא נמצא כמקום ש'בו הוא חי' וכמקום ש'זה ביתו'... קביעה ה'זיקה', המקום ש'בו הוא חי' וש'זה ביתו' נעשית על פי התשתית העובדתית והערכת העובדות בשים לב למכלול הנסיבות. רכישת מקום מגורים בחוץ לארץ על ידי תושב ישראל, קבלת רישיון עבודה קבוע, עבודה במקום עבודה קבוע במשך פרק זמן משמעותי, ניתוק של קשר כלכלי כל שהוא עם ישראל, כל אלה, בין היתר יכולים להעיד בנסיבות מסויימות, על חוסר זיקה לישראל והעתקת מרכז החיים והבית למקום אחר בחוץ לארץ" .

לאור האמור, התביעה נדחית.

תשלום קצבת שאירים למנוחה הופסק בחודש 4/08, לאחר שחלפו 6 חודשים ממועד יציאתה של המנוחה לחו"ל. שאלת מעמדם של התובעים בתביעה לקיצבת שאירים ודמי קבורה לטענת המל"ל, התביעה אינה עומדת בתנאי סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי לעניין מניעת העברת הזכות לגימלה, ובתנאי סעיפים 391 ו-392 לחוק לעניין סמכות בית הדין ובעלי הדין.

בהתאם לכך נגרמה להם הוצאה כספית עקב אי תשלום דמי קבורה על ידי המל"ל. לאור האמור, תביעת התובעים לחיוב המל"ל 1 בהוצאות הקבורה היא תביעה המצויה בתחומי סמכותו היחודית של בית הדין ולהתובעים יש מעמד בתביעה זו. אשר על כן נדחית טענת המל"ל לפיה התובעים הנם נעדרי מעמד בתביעה להכרה בתושבות.

...

לפיכך, טענת התובעים בענין זה נדחית.

בנסיבות העניין, התביעה שעיינה ביטול ההחלטה בדבר הפסקת תשלום קצבת שאירים למנוחה, נדחית.

לעניין זה נפסק: "לא יהא זה נכון לקבוע נוסחה כוללת ומרשם כולל, אשר יהיה בהם כדי לענות על כל המצבים שבהם מתעוררת השאלה, אם פלוני הוא תושב ישראל, אם רכש מעמד כזה, או אם הפסיק מעמד כזה. תשובה תבוא ממכלול הנסיבות, כעולה מכל האמור לעיל. נדגיש רק זאת, שבחשבון סופי תקבע הזיקה למעשה; זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש'בו הוא חי' ש'זה ביתו" (דב"ע מה/73-04 עייאדה סנוקה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 79) וכן נקבע: "המבחן העיקרי הוא היכן מרכז חייו של אותו אדם, זיקתו למקום זה, והיכן ניתן לראות המקום שבו הוא נמצא כמקום ש'בו הוא חי' וכמקום ש'זה ביתו'... קביעה ה'זיקה', המקום ש'בו הוא חי' וש'זה ביתו' נעשית על פי התשתית העובדתית והערכת העובדות בשים לב למכלול הנסיבות. רכישת מקום מגורים בחוץ לארץ על ידי תושב ישראל, קבלת רישיון עבודה קבוע, עבודה במקום עבודה קבוע במשך פרק זמן משמעותי, ניתוק של קשר כלכלי כל שהוא עם ישראל, כל אלה, בין היתר יכולים להעיד בנסיבות מסויימות, על חוסר זיקה לישראל והעתקת מרכז החיים והבית למקום אחר בחוץ לארץ" .

לאור האמור, התביעה נדחית.

בסעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, נקבע, כי בעת הבאתו של אדם שנפטר בישראל או תושב ישראל שנפטר בחו"ל "ישלם המוסד לחברה קדישא... דמי קבורה". לאור סעיף חוק זה, הותקנה תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה), תשל"ו-1976 (להלן גם: "התקנות"), לפיה: "דמי קבורה בסכומים הנקובים בתקנות אלה ישולמו על ידי המוסד לחברה המטפלת". עם זאת, החריג לכלל נשוא תקנה 2 לתקנות, לפיו תשלום דמי הקבורה נעשה על ידי המוסד לביטוח לאומי, נקבע בתקנה 3(א), אשר זו לשונה: "על אף האמור בתקנה 2 תהיה חברה רשאית לגבות בקשר לקבורה ולהקמת המצבה, אגרת שירותים או תשלום אחר, בנוסף לדמי הקבורה לפי תקנות אלה, במקרים אלו בלבד:

...

בהתחשב בכל אלה, אני סבורה, כי בשים לב לטיב ואופי השירות, ולנוכח היות הנתבעת גוף הפועל במשפט הפרטי והציבורי כאחד, יש מקום לקבוע כי הנתבעת איננה רשאית לגבות כל מחיר, אלא רשאית לגבות מחיר סביר ומידתי, בהתאם לקריטריונים מוגדרים, ברורים ואחידים.

בענייננו, אני סבורה, כי הסכום החוזי (סך של 17,000 ₪), עבור רכישת חלקת קבר חריגה למנוח, איננו סביר ואיננו מידתי, ובהיותו כזה, הוא מנוגד לתקנת הציבור, כמשמעותו של מונח זה בסעיף 30 לחוק החוזים.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, סך של 3,307 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 7.2.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

כבר בדיון הראשון (ביום 13.4.2005) ניתן צו על-תנאי שהורה למשיבים לנמק מדוע לא יתוקנו תקנות דמי הקבורה באופן ש"הוצאות הקבורה המוחזרות לחברות הקבורה על ידי הביטוח הלאומי ייקבעו על-פי תעריף זהה ולא על פי היישוב בו מצוי מקום הקבורה".

המשיבים מצידם הודיעו (ביום 10.7.2008) כי המשיב 1 מתעתד להורות למוסד לביטוח לאומי ליזום חקיקה אשר תתקן את תקנות דמי הקבורה, וכי במסגרת זו הכוונה היא להציע הוראת שעה שלפיה יוגדלו דמי הקבורה המשולמים לעותרים ולדומיהם ויעמדו על הסכום שהוצע על-ידי החברה הבודקת.

...

בנסיבות אלה אנו סבורים כי יש לבחון בנפרד את טענותיהם של העותרים – קיבוצים ומושבים – מקומות ישוב קטנים, שמצבם שונה בעניין נשוא העתירה, ובעניין זה כבר ניתן צו על תנאי לפני למעלה משנתיים.

בענייננו, כאמור, מסקנתי היא כי העתירה הייתה בעלת חשיבות רבה עבור העותרים, וכי העתירה השיגה את עיקר מטרתה והובילה – בגדרי תהליך כולל של בחינת נושא תשלום דמי הקבורה – לשינוי חקיקתי בדמות הוראת שעה המסדירה את עניינם של העותרים ושל יישובים אחרים, והכוללת אף תחולה רטרואקטיבית מן המועד שבו ניתן צו על-תנאי.

בהתחשב בכל האמור, ולאחר שעיינתי במסמכים שבעתירה, מצאתי כי בעיקרו של דבר, ההשקעה המרובה מצד העותרים הייתה הכרחית ומתבקשת לאור מהות העתירה והאופן שבו השתלשלו העניינים.

אולם, כאמור, אין תאימות הכרחית בין הסכומים הנפסקים בהליכים אזרחיים לבין אלה הנפסקים בהליכי בג"ץ. תוצאה בהתחשב בכל האמור לעיל, וכן ביתר הטענות שעלו מכאן ומכאן, ומשלא הונחה לפניי תשתית מספקת המאפשרת חישוב של ההוצאות הסבירות שהוצאו במסגרת ניהול ההליך, באתי למסקנה כי יש לפסוק לעותרים הוצאות בסכום של 4,000 ₪ ושכר טרחת עורך-דין בסכום של 30,000 ₪.

היש ייחוד נוסף לחברה קדישא כדי לעשותה "כשירה" לתחולת המשפט הצבורי? אחד התנאים למתן רישיון קבורה הנו, שחברה קדישא תחתום על הסכם עם המוסד לביטוח לאומי לשם הסדרת תשלום דמי קבורה על-ידי הביטוח הלאומי ישירות לחברה קדישא, ובמקביל מניעת קבלת תשלום מהפרט (תקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה), תשט"ו-1955).

...

אולם בנתיים נתחזקה ההכרה כי 'שיטה המזמינה כל פרט לעסוק בעניניו, יהא המחיר לזולת אשר יהיה, חייבת בסופו של דבר לפעול לטובת העשיר והחזק'.

הגעתי אפוא למסקנה, כי הן על-פי עקרון "הקיפוח" שבחוזים אחידים והן על-פי עקרון "תקנת הציבור" שבחוזים בדרך כלל, התניה בדבר ייחודיות הכיתוב העברי דינה להפסל.

מטעמים אלה דעתי היא-כדעת הנשיא-שדין הערעור להידחות.