ביחס לתשלום דמי חופשה שנתית, טענה הנתבעת כי שילמה לתובע את כל המגיע לו על פי דין וביחס לדרישתו לקבל פיצוי בגין זמן הנסיעה לעבודה וממנה, טענה כי אין בסיס משפטי לדרישה, שכן זמן זה אינו בא בגדר זמן עבודה, מה עוד שבתקופה האחרונה לעבודתו הוא הוסע מביתו למקום העבודה ובחזרה.
לא נעלמה מעיניי העובדה, שבתלושי השכר שניתנו לו במהלך התקופה השנייה, רכיב הגמול בגין עבודה בשעות נוספות, לא צוין, וזאת בנגוד לחובת הנתבעת, בהתאם לחוק הגנת השכר, ואולם, לאור ההודעה לעובד שניתנה לו על אודות השינוי שהוא עצמו ביקש, והסבריו כי מאס בשיטת התשלום הקודמת, באתי לכלל מסקנה, כי שכרו בתקופה זו אכן כלל גמול גלובאלי עבור עבודה בשעות נוספות, ויש לבדוק האם סכום זה נמצא בהלימה למספר השעות הנוספות שעבד בפועל.
...
לאור האמור לעיל, אני דוחה את רכיב התביעה המתייחס לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.
אחרית דבר
הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
בגין עבודה בשעות נוספות – 273,768 ₪;
בגין פדיון דמי חופשה – 5,068 ₪;
בגין השבת סכום שנוכה מהשכר – 2,440 ₪.
בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ והשתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ לתשלום בתוך 30 יום מהיום.
