עוד טוענים הנתבעים, כי עמידתה של התובעת על תשלום דמי השכירות בתקופה שבין 12.3.2020 (תחילת תוקפן של תקנות שעת חרום) ובין 15.6.2020 (המועד שבו ניתן היה להחזיר את אולמות האירועים לפעילות סדירה פחות או יותר) (להלן: "תקופת קורונה") מהוה חוסר תום לב.
הנתבעים טענו גם כי התביעה הוגשה תוך עקיפת הליכי חידלות פרעון של השוכר הקודם בנכס, שבמסגרתו הוצא צו איסור דיספוזיציה על נכסי השוכר הקודם, אולם טענה זו נדחתה כבר בהחלטתי מיום 8.6.2020, במסגרת בקשה לסילוק על הסף, ואינני רואה טעם או צורך לחזור על הדברים.
"
הפסיקה פירשה את הוראותיו של סעיף 15 הנ"ל כמקנות לשוכר זכות להמנע מתשלום לא רק אם לא הייתה אפשרות לעשות שימוש במושכר כלל, אלא אם לא הייתה אפשרות לעשות שימוש במושכר למטרת השכירות, וכפי שציין בית המשפט העליון ע"א 4893/14 וליד חמודה זועבי נ' מדינת ישראל – משרד האוצר (2016) (להלן: "עניין זועבי")
"המשכיר הוא האחראי לכך שהשוכר יוכל להשתמש במושכר, וחלה עליו חובה מוגברת לצפות אירועים העלולים לסכל את חוזה השכירות וליידע את השוכר אודותיהם. במצב הדברים הרגיל, ערב החתימה על חוזה השכירות, לשוכר יש פחות מידע בהשוואה למידע שברשות המשכיר, ולכן יכולתו לצפות את הארוע המסכל פחותה. במובן זה, המשכיר הנו "נושא הסיכון העדיף" (Superior Risk Bearer) כך שגם בבחינת ניתוח כלכלי של חלוקת האחריות במסגרת חוזה השכירות, ראוי להטיל על המשכיר את הסיכון למקרה של סיכול מטרת החוזה" (עניין זועבי, פסקה 35 לפסק דינו של כב' השופט יצחק עמית)
אלא שבפיסקה 43 לפסק דינו של כב' השופט עמית בעיניין זועבי מבהיר כב' השופט עמית כי:
"[...] סעיף 15 לחוק השכירות נסב על נסיבות הקשורות במושכר, להבדיל מנסיבות הקשורות 'במצב הכללי, כמו בצורת, מגיפה, שביתת מסחר כללית, מצב מילחמה...' (סוכובולסקי, עמ' 442). לכן, כאשר המצב הבטחוני בארץ או בעיר מסוימת גורם לירידה רבתי במספר הלקוחות, או גורם לחשש של העובדים או של הלקוחות להגיע למושכר, יחולו דיני הסיכול הרגילים."
רוצה לומר: על פי ההלכה הפסוקה, הוראות הסיכול שבסעיף 15 לחוק השכירות והשאילה רלוואנטיות רק כאשר המניעה לעשות שימוש נובעת מהמושכר עצמו, וזאת, כעולה מפיסקה 35 שצוטטה לעיל, בשל המידע העודף שיש למשכיר על פני שוכר.
סעיף 3 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א – 2001 קובע כי:
"עובד במשכורת זכאי להודעה מוקדמת לפיטורים, כמפורט להלן:
...
מכאן שאני קובע, שבענייננו, כאשר אין ספק שמניעת השימוש נובעת ממגפה (שהיא אחת הדוגמאות המובאות בעניין זועבי), וכאשר מניעת השימוש אינה ייחודית לנכס הקונקרטי, אין תחולה להוראות סעיף 15 לחוק השכירות, ודין טענת הנתבעים בעניין זה – להידחות.
אני סבור שגם בפירוש "הזמן הסביר" לפי סעיף 15 הנ"ל, יש מקום לבחון את היחס שבין משך החוזה ובין משך האירוע המסכל.
על כן, כאשר משך ההפרה שווה (או אף עולה) על משך התקופה שבה התקיימו היחסים החוזיים כתיקונם – אני סבור כי חודשיים הם זמן סביר להודעת ביטול, ועל כן – גם אילו סברתי שמתקיימים תנאי סעיף 15 – לא היה בכך כדי להצדיק, לטעמי, את מניעת סעד הפינוי מאת התובעת.
אינני סבור כי ניתן לקבוע, שהתנהלותם של הנתבעים עמדה בכל אמות המידה החוזיות הנדרשות (ויוער: הודעה חד-צדדית על הפרת ההסכם היא, כשהיא לעצמה, לא פרקטיקה המעידה על תום-לב ביחסים חוזיים), ובוודאי לא ניתן לקבוע כי עמידתה של התובעת על זכויותיה מהווה חוסר תום לב.
על כן, אין בידי לקבל גם את טענת הנתבעת לחוסר תום-לב.
סוף דבר
הפועל היוצא מן האמור הוא שיש לקבל את התביעה, ולהורות על פינוי המושכר, כהגדרתו לעיל.
