תשלום דמי ביטוח באמצעות הוראת קבע

ביום 13.11.2017 הקימה רואת החשבון של התובעת הוראת קבע לתשלום דמי הביטוח באמצעות פרטים שמסרה לה התובעת (עמ' 2, שורות 28-27).

...

על רקע האמור נשאלת השאלה אם נפל פגם בהפעלת שיקול הדעת של המוסד כששקל אם לתת לתובעת הענקה מטעמי צדק או לא. כאמור, לשיטת התובעת נפל פגם וניתן לראות בה כמי שנבצר ממנה לשלם את החוב במועד מחמת מסירת מידע לא נכון מאת עובד המוסד שפעל בתפקיד (תקנה 3(9)) או מסיבה אחרת שלפי שיקול דעת המוסד מקורה בנסיבות שלא היו תלויות במבקש הענקה בתום לב והמוסד שוכנע ששורת הצדק מחייבת הענקה (תקנה 3(10)), מהטעם שלטענתה מכתב המוסד מיום 13.11.2017 גרם לה להבין שלא נשאר לה חוב דמי ביטוח.

לאחר שקילת מכלול טענות הצדדים ובחינת חומר הראיות הגעתי למסקנה כי נפל פגם בהפעלת שיקול הדעת של המוסד בבחינת בקשת התובעת להענקת דמי לידה מטעמי צדק ואסביר.

סוף דבר – התביעה מתקבלת במובן זה שעניינה של התובעת יוחזר לפקידת התביעות לשקילה חוזרת של בקשתה להענקה מן הצדק, בשים לב שהתקופה הרלוונטית לבחינת פעולותיה של התובעת היא מיום 1.10.2017 ועד למועד הלידה.

הפוליסה השנייה, פוליסת ביטוח חיים שמספרה 16864801, הכוללת כסוי לתשלום פיצוי חודשי בגין אבדן כושר עבודה שהפרמיות בגינה משולמות באמצעות הוראת קבע של מעסיקתו של התובע (להלן: "הפוליסה השנייה").

התובע מיתנגד לבקשה בטענה כי אין מדובר בקופת גמל כמשמעותה בחוק בית הדין לעבודה, וכי לזהות משלם הפרמיה אין רלוואנטיות לעניין הגדרת חוזה הביטוח כ"קופת גמל", שכן הפוליסה היא זו אשר מגדירה אם היא מוכרת כ"קופת גמל" או לא. אשר לפוליסה הראשונה טוען התובע כי רשימת הפוליסה הראשונה, הכוללת רכיב של חיסכון ושיחרור מתשלום דמי ביטוח במקרה של אבדן כושר עבודה (שם צוין כי היא מאושרת כ"קופת גמל") לא הייתה בידיו במועד הגשת התביעה, ואילו הפוליסה השנייה הכוללת רכיב ביטוח למקרה מוות, נכות מתאונה ואבדן כושר עבודה אינה פוליסת "מנהלים", אין בה שום רכיב של חיסכון והיא אינה קופת גמל אלא פוליסה פרטית.

...

לאחר שעיינתי בבקשת הנתבעת להעברת הדיון, בתשובת התובע ובתגובת הנתבעת, אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל, ואנמק.

וכדברי כב' השופט רובינשטיין: "סבורני, כי פרשנות המאפשרת הכללתן של כלל תביעותיהם של עובדים ומעסיקים נגד קופות הגמל, בלא תלות באופיה של המחלוקת או בסוג הקופה, בגדרי סמכותם של בתי הדין לעבודה, מתיישבת עם לשון סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה כמו גם עם תכליתם של בתי הדין לעבודה כפי שהוצגה מעלה. הלוא הם העוסקים בתחום הביטחון הסוציאלי במובנו הרחב, ובהם יושבים שופטים מקצועיים ונציגי ציבור הצוברים מומחיות מיוחדת לעניין. פרשנות זו מעצבת כלל אחיד וברור, אשר יוביל – דומה – לחיסכון בהתדיינויות ובזמן שיפוטי וימנע כל מה שמערכת שיפוטית הוגנת ותכליתית תצפה להימנע הימנו." (ר' הלכת מנורה, פס' ל"ג לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין).

סיכום מכל הטעמים שפורטו לעיל, בנסיבות דנן ובהתאם לסמכותי לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, אני מורה על העברת התביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, אשר לו הסמכות העניינית והמקומית לדון בתובענה זו. משלא הותיר התובע הבקשה לשיקול דעת בית המשפט, משהתנגד לבקשה וחייב את הנתבעת בהוצאות נוספות להגשת תגובה – אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת בסך 1,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום ללא קשר לתוצאות ההליך.

סעיף 354 אליו הפנה הנתבע דן בזקיפת תשלומים המשולמים או נגבים שלא במסגרת הסדר תשלומים, ואילו כאשר ישנו הסכם תשלומים, אזי נקבע מפורשות בסעיף 368 לחוק "נערך הסכם כאמור- יראו לגבי הזכות לגימלה שנוצרה לאחר שנערך ההסכם ובכפוף לסעיף 312(ב) ולתנאי ההסכם, כאילו שולמו דמי הביטוח שלגביהם נערך ההסכם, כל עוד החייב בתשלומם מקיים את הוראות ההסכם." גם סעיף 7 להסדר התשלומים קובע מפורשות כי כל עוד ההסדר בתוקף יהיה זכאי התובע לכל גמלה שהזכאות לה נוצרה לאחר החתימה.

ביום 31.5.2016, לאחר מועד ביטול הוראת הקבע, נעשה על ידי הנתבע זכוי בסך 2,820 ₪ בגין "הפרש שומה- זכות". ספק בידי אם ניתן לראות בכך כעמידה בהוראות ההסכם אשר יש בה כדי לרפא את הפגם שבאי תשלום דמי ביטוח במועד.

...

אף אין בידי לקבל את טענת התובע בדבר זיכוי עבור הפרשי שומה זכות לשנת 2014.

בנסיבות העניין אני סבורה כי התובע לא הצביע על תשתית נורמטיבית מספקת לטענתו לפיה יש לראות את הזיכוי האמור כעמידה בתשלומים על פי ההסדר.

סוף דבר ממכלול הטעמים המפורטים לעיל – התביעה נדחית.

בנוסף, ביום 06/08/2019 שילם התובע באתר האנטרנט של הנתבע סך 549 ₪ נוספים וכן עשה הוראת קבע באמצעות כרטיס אשראי לתשלום דמי הביטוח הלאומי.

...

[3: אנו ערים לכך שבכתב התביעה ובשאלון התושבות רשם התובע כי נישא בחודש מאי 2016 ואילו בתצהירו שונה המועד ליולי 2016, כך גם ביחס למועד הצטרפותה של אשתו למגורים משותפים עמו (בכתב התביעה יוני 2016 ובתצהיר אוקטובר 2016) אולם לא מצאנו שיש לכך השלכה משמעותית על קביעותינו בהליך זה לאור המפורט בפסק דיננו.

דיון הכרעה מעיון בחומר הראיות מצאנו כי בתקופה שבמחלוקת, התובע אמנם ביסס תשתית למגוריו ומעבר באופן קבוע לארצות הברית אך שמר על הזיקה למדינת ישראל.

יחד עם זאת לא מצאנו תימוכין לכך כי דווקא בתום לימודיו, בחודש יוני 2018, כן התגבשה אצלו ההחלטה האמורה, ונפרט קביעתנו זו להלן.

] לאור כלל המפורט לעיל, מצאנו כי החלטת הנתבע לבטל את תושבותו של התובע מחודש 8/2019 היא החלטה סבירה, וכי אין לראות בתובע כמי שאינו תושב מחודש יוני 2018 כפי שביקש בהליך זה. לאור האמור לעיל, תביעתו של התובע נדחית.

המוסד מצידו מציין כי שאלת צבירת תקופת אכשרה על ידי התובעת לא נקבעה כפלוגתה, ואולם משעלה העניין עמדתו היא שתעודת עובדת הציבור מלמדת בבירור שהתובעת לא צברה תקופת אכשרה המזכה בגימלה, במובן זה שלא שולמו בפועל דמי ביטוח לתקופה שנקבעה בחוק קודם ל'יום הקובע'.

מסגרת נורמאטיבית: סעיף 58 לחוק מגדיר מי נחשבת למבוטחת לצרכי גמלה לשמירת הריון כך: "עובדת או עובדת עצמאית, המבוטחת לפי פרק י"א ומתקיימות בה הוראות סעיף 50, ולענין זה היום הקובע הוא היום הראשון לשמירת ההריון". סעיף 50 לחוק שאליו מפנה סעיף 58 מיפרט את תנאי הזכאות לדמי לידה וזו לשונו: "50(א) מבוטחת ששולמו בעדה דמי ביטוח משכרה כעובדת או ששילמה דמי ביטוח מהכנסתה כעובדת עצמאית (בסעיף זה – דמי ביטוח), תהיה זכאית לדמי לידה –

...

כך שבדין טוען המוסד שההליך להקמת הוראת הקבע הושלם בסופו של דבר רק במועד זה. יתרה מכך, רק ביום 26.10.2020 פנתה המייצגת של התובעת למוסד בבקשה להגיע להסדר תשלומים בנוגע לחוב העבר.

במהלך ההליך התובעת הלינה על המוסד שלא גבה את חובותיה מתוך הוראת הקבע שהעמידה בחודש 2/2020, אלא שדין הטענה להידחות.

כללם של דברים, לנוכח כל האמור לא שוכנעתי כי נפל פגם בשיקול הדעת של המוסד ולכן אין מנוס מדחיית התביעה.

לנוכח היותו של ההליך מתחום הביטחון הסוציאלי, ובשים לב לכלל נסיבות העניין, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.