תשלום ביטוח לאומי על עובד עצמאי לפי חוק

כלומר, בהתאם לסעיף 75(א)(2) לחוק גם "עובד עצמאי" מבוטח על פי החוק בביטוח נפגעי עבודה.

בעיניין אהרון[footnoteRef:19] דן בית הדין הארצי בחובת הרישום המוטלת על העובד העצמאי וקבע כי: [19: דב"ע (ארצי) לד/268 - 0 אהרון– המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ו 65 (1974).

] "עם הכללת העובדים העצמאיים בענף ביטוח נפגעי עבודה (החל מ- 1.7.1957; ס"ח 225, תשי"ז, ע' 90), הונהגה לגביהם חובת הרישום, כתנאי מוקדם לקבלת גמלה. הדבר היה והנו הכרחי למען תהא בידי המוסד תמונה שלמה, ככל האפשר, של ציבור המבוטחים המתווסף אליו, ולמען יוכל המוסד להבטיח כי דמי הביטוח ישולמו. אילמלא חובת הרישום צפוי המוסד להיתבע לשלם גמלאות נפגעי עבודה למי שלא שילם מעודו דמי ביטוח ואף דבר קיומו לא היה ידוע למוסד.

...

עם זאת, טען הנתבע כי יש לדחות את התביעה מכיוון שהתובע לא היה מבוטח בביטוח נפגעי עבודה במועד האירוע, שכן באותו מועד לא היה רשום במוסד לביטוח לאומי כ"עובד עצמאי" ואף לא עשה את המוטל עליו להירשם.

לסיכום: שוכנעתי כי עקב טעות כנה מצד התובע ורעייתו בהבנת מעמדו האמיתי הוא נרשם כ"עובד שכיר" ולא כ"עובד עצמאי".

משרישומו של התובע כ"עובד שכיר" נעשה במועד הקבוע בחוק, שוכנעתי שיש לראותו כמי שעשה את המוטל עליו כדי להירשם כדין בהתאם לסעיף 77(א) לחוק ולכן יש לראותו כ"מבוטח" לפי סעיף 75(א)(2) לחוק.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

] "לנוכח הוראות חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי, על המוסד לביטוח לאומי לקבוע האם אדם הוא תושב ישראל, אם לאו, שכן לקביעה זו השלכות על זכאותו של אדם לפי החוקים האמורים. שהייה של אדם בישראל אם אינו אזרח ישראלי היא מכוח חוק השבות, התש"י-1950 או מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952, ולפיו ניתנות אשרות שונות לשהייה בישראל. יחד עם זאת, אין בחוק הביטוח הלאומי כללים אחידים ובהירים לפיהם ניתן לקבוע מי מבעלי האשרות הנו תושב ישראל ומי אינו כזה. לפיכך, מוצא לקבוע בחוק הביטוח הלאומי מי מבעלי האשרות האמורות אינו תושב ישראל." האמנה לביטוח סוצאלי בין ישראל לרומניה – ביום 28.2.2011 נחתמה בין מדינת ישראל למדינת רומניה אמנה לבטחון סוצאלי, שנכנסה לתוקפה ביום 1.1.2013 (להלן: "האמנה").

נציגי מוסדות הביטוח הלאומי ברומניה אף רשמו לפניהם כי לפי החקיקה בישראל, המצב המשפטי הנו כי עובד זר ששוהה בישראל ואינו תושב ישראל, מבוטח רק בענפי קיצבאות מחליפות שכר, ומשלם דמי ביטוח בהתאמה לענפים אלו בלבד.

] - אשר לעדויות – התובעת אנסקו – "ש. אני רואה למשל בתלושים שלך, שיש לך בחודש ספטמבר האחרון שני שקלים ניכוי למל"ל? ת. זה מה שאני יודעת, אם אומרים לי לשלם אני משלמת בעצמי"; - התובעת סטלוצה – "ש. אני מראה לך טפסי 106, הנכויים בטפסים האלה הם לשנה בין 13 ₪ ל 14 ₪ לשנה? ת. זה במשפחה הראשונה שבה עבדתי. ש. מראה לך טפסי 106 עד 2018? ת. אני לא שלמתי מעבר לזה"; - התובעת קלמן – "ש. על פי טפסי 106 שהמצאת למל"ל דמי ביטוח ששולמו בעדך לשנה הם בין 5 ל 18 ש"ח? ת. אני ידעתי אבל לא ידעתי כמה", וכן "ש. אני מראה לך טפסי 106 עד 2011 משנת 2002 ושולמו לפי הטפסים האלה דמי ביטוח לשנה בין 13 ₪ ל 41 ₪ האם את בדקת את זה? ת. לא. לא ידעתי ולא בדקתי כלום"; - התובעת בנטו – "ש. צירפת טפסי 106 לתצהירך וגם תלושי משכורת ואפשר לראות שלפי תלושי משכורת, הפרישו לנתבע 2 ₪ לחודש, ובשנה בין 14 ₪ ל-23 ₪? ת. לא היה לי מאיפה לדעת כמה ניכו וכמה שילמו". יתירה מכך, התובעות אף לא שילמו בעצמן דמי ביטוח לאומי, ישירות ובאופן עצמאי למוסד.

במקרים מסוימים, וכדי להבטיח רמת קיום מינימאלית, האזרח הותיק יהיה זכאי לקיצבת השלמת הכנסה; הרובד הפנסיוני השני הנו הפנסיה התעסוקתית (לרבות פנסיה תקציבית, קרנות פנסיה ותיקות וחדשות, קופות גמל ועוד), שנועדה לשמור על רמת החיים של המבוטחים לאחר צאתם לגימלאות, והוא משולם בזיקה ישירה ובהתאמה להפרשות שנעשו על העובד והמעסיק שלו במהלך חיי העבודה; הרובד הפנסיוני השלישי, שאיננו רישמי ואיננו מחייב, הנו חיסכונות פרטיים.

...

דין טענה זאת להידחות – [97: סעיף 1 לסיכומי המוסד.

] סוף דבר – מתקבלת בזאת תביעתן של התובעות הבאות, ואנו קובעים כי הן זכאיות לקצבת אזרח ותיק מהמוסד: גב' ויקטוריה אנסקו, גב' אוגנייה קולי, גב' ולאד סביה, גב' מרגיט קלמן, גב' מרתה דול דנליוק, גב' דינה סטלוצה וגב' לילה בנטו.

כמו כן – נדחות בזאת התביעות של התובעות הבאות: התובעת גב' נסטיה פופ – היות שהיא לא צברה 144 חודשי עבודה במסגרת עבודתה בישראל, והתובעת גב' מריה גבור – היות שתביעתה למוסד הוגשה לאחר יום 31.12.2019.

כך נפסק בעיניין מני: "לשונם של חוק הביטוח הלאומי ושל חוק ביטוח בריאות ממלכתי היא ברורה ואינה משתמעת לשני פנים. אין מחלוקת על כך שהחוקים מבחינים במפורש ובכוונה בין גבר שאינו עובד ושאינו עובד עצמאי, לבין אשה שאינה עובדת ושאינה עובדת עצמאית. הסעד המתבקש עומד בסתירה חזיתית ללשון החוק עצמה – הלכה היא כי במקרים בהם הסעד המבוקש נוגד את לשונו המפורשת של החוק, על בית המשפט לנהוג בריסון ובזהירות (ראו בג"ץ 9163/02 וינטראוב נ' שר העבודה והרווחה (14.06.2006) (להלן: עניין וינטראוב); אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני 363-364 (1993)). הדברים יפים מקל וחומר כאשר מדובר על עניין בו מתבקשת היתערבות בפסיקתו של בית הדין לעבודה, שלו סמכות ייחודית לידון בתביעות שעניינן תשלום דמי ביטוח ובתביעות לפי חוק הביטוח הלאומי (לפי סעיף 391(א)(3) לחוק הביטוח הלאומי וסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969)". בהמשך לכך נקבע: "יתכן אמנם שיש בחוק זה, המחיל הסדר שונה על גבר ועל אשה, פגיעה מסוימת בשויון. אולם אף אם קיימת אפליה היא "מעוגנת בדבר חקיקה ראשי, העומד בתוקפו זה שנים רבות" (ראו בג"ץ 4810/96 בר יהודה נ' המוסד לביטוח לאומי (25.08.1996)).

...

משכך דין רכיב תביעה זה להידחות.

לסיכום התביעה מתקבלת בחלקה.

אנו מחייבים את הנתבע להשיב לתובע סך 7,000 ₪ בגין דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות שנגבו ממנו עבור השנים 2018-2021.

בדרך כלל, הביטוח לפי החוק הוא תוצאה ממעמדו של אדם, כגון: היותו תושב ישראל, היותו עובד, היותו בן מישפחה של מבוטח.

מטרת הצורך ברשום של עובד עצמאי לפי סעיף 77(א) לחוק, כתנאי מוקדם לקבלת גמלה של נפגע בעבודה, היא "למען תהא בידי המוסד תמונה שלמה, ככל האפשר, של ציבור המבוטחים המתווסף אליו, ולמען יוכל המוסד להבטיח כי דמי הביטוח ישולמו. אילמלא חובת הרישום צפוי המוסד להיתבע לשלם גמלאות נפגעי עבודה למי שלא שילם מעודו דמי ביטוח ואף דבר קיומו לא היה ידוע למוסד" (דב"ע (ארצי) לד/0-268 אהרון פואד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ו 65 (1974) (להלן - ענין פואד); דב"ע (ארצי) נה/0-37 ראייד פאלח – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 276 (1995)).

מן הכלל אל הפרט בית הדין האיזורי שוכנע "כי התובע מילא את כל המסמכים הנדרשים לצורך דיווח על פתיחת העסק ועל מעמדו לרשויות השונות ובכללן הנתבע. רואה החשבון ניסה תחילה לדיווח על מעמדו של התובע באופן מקוון אולם משהדבר לא צלח החתים את התובע על טופס ידני ושלח אותו לנתבע באמצעות תיבת השרות בסניף אום אל פחם. סמוך למועד הגשת הטופס הידני פרצה מגפת הקורונה בישראל ומשרדי רואי החשבון והנתבע נדרשו לעבוד בעומס חריג. רואה החשבון פעל בתיקו של התובע מחודש מאי 2020 ועד לחודש אוגוסט 2020 שבו הוחלף ייצוגו ברו"ח איתי כהן". משכך נקבע כי המשיב עשה את המוטל עליו על מנת להרשם.

...

שנית, "המסמכים שהוגשו אינם כוללים פירוט של זהות הגורם שביצע את הפעולות, אינם כוללים פירוט של הפעולות שבוצעו אלא רישום תמציתי של סוג הפעולה. כמו כן, התובע לא נחקר על פעולות אלה ולא הוכח שנכנס לתיק האישי וראה את המעמד שעודכן בו". עוד קבע בית הדין האזורי כי "אין בעובדה שהתובע יוצג מיום 20.8.2020 ועד חודש 5.7.2021 על ידי רו"ח איתי כהן ושבאותה תקופה לא בוצעו פעולות בתיקו, כדי להחליש את גרסתו או כדי להצביע על כך שלא עשה את המוטל עליו על מנת להירשם, שכן שוכנענו שבאותה תקופה סבר התובע שמעמדו מעודכן". לכן הגיש את תביעתו למוסד בחלוף חמישה חודשים ממועד התאונה על יסוד הבנתו כי הוא רשום כעצמאי.

בית הדין האזורי סיכם וקבע כי "משהתובע הגיש את המסמכים לנתבע לפני התאונה ומשרואה החשבון פנה לנתבע מספר פעמים בנושא זה בשנת 2020 ובשים לב למגיפת הקורונה שפרצה באותה תקופה, אנו סבורים שיש לראות בתובע כ"מי שעשה את המוטל עליו להירשם". בית הדין חייב את המוסד בתשלום הוצאות בסך 4,500 ש"ח. טענות המוסד בערעור המוסד טוען, כי בניגוד למסקנת בית הדין האזורי, המשיב לא עשה את המוטל עליו כדי להירשם בהתאם להוראות סעיף 77 (א) לחוק.

לאור המקובץ, לטעמנו גם בהינתן הקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי לא ניתן לראות במשיב (לרבות באמצעות מייצגו) כמי שעשה את המוטל עליו כדי להירשם כעצמאי במוסד.

מעבר לצורך ובנוסף נציין כי לטעמנו המשיב לא הוכיח כי הוגש למוסד הדין וחשבון, ונסביר: בית הדין האזורי השתכנע כאמור כי רואה החשבון דיווח למוסד על שינוי מעמד המשיב.

סוף דבר הערעור מתקבל.

ביום 31.8.22 השיב לה המוסד כדלקמן (נספח ד' לכתב ההגנה): "...הוחלט לקבוע מעמדך כעצמאית לפי צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים), תשל"ב-1972. התוספת השנייה, סעיף 2. הנימוקים להחלטה הם: א) עבדת מהבית שלך; ב) עבדת בשעות הנוחות לך; ג) עבדת בכלים שלך; ד) לא היה פקוח על עבודתך השוטפת מצד המעביד". כלומר, המוסד הבהיר לתובעת כי החלטתו התבססה על פרט 2 לתוספת השנייה של צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים), תשל"ב-1972 (להלן- צו); לצד זאת הוסיף המוסד כי בשל העובדה כי קביעתו משליכה, רטרואקטיבית, על זכאותה לדמי אבטלה, הוא החליט לשנות את מעמדה רק מהתאריך הקובע לדמי לידה וביחס לחישוב דמי הלידה ותקופת האכשרה הנדרשת לתשלום, ובלשונו: "...מכיוון ששולמו עבורך דמי ביטוח לאומי על ידי המעביד, הוחלט (לפי הנחיית המשרד הראשי) לא לשנות את מעמדך כשכירה עד לתאריך הקובע בדמי לידה. אולם, חלו עלייך הכללים המקובלים בתיק עצמאי בכל הקשור בתקופת האכשרה וחישוב הבסיס לתשלום דמי הלידה...". לוז טענות הצדדים לטענת התובעת, עבדותה באליאס וגם באבני יסוד הייתה כשכירה והיה צריך לשלם לה דמי לידה בהתאם.

ההוראה מחילה את הכללים הנוגעים לעובדים על פי חוק הביטוח הלאומי על מבוטחים, אף כאשר לא מתקיימים יחסי עבודה בינם לבין הגורם שהם מבצעים את העבודה עבורו (ב"ל (ארצי) 327-99 המוסד לביטוח לאומי - מוהנד כבהא, פד"ע לו(2001) 877 (21.8.01)): "הצוו בא איפוא רק להוסיף מבוטחים כ'עובדים' ולא לגרוע ממעמדם של מבוטחים המסווגים כ"עובדים" מכוח מבחני משפט העבודה.

...

גרסת התובעת מקובלת עלינו, שכן סביר להניח כי המחשב שנמצא בביתה של אמה שייך לאמה, אף אם הוא בשימושה הפרטי.

המוסד טען בסיכומיו להיעדר עקביות גם אצל התובעת ואמה בכך שהעידו כי התובעת עבדה ברצף, אולם לא מצאנו לכך בסיס.

סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת, במובן זה שהתובעת הועסקה באליאס ובאבני יסוד כעובדת שכירה.