אל מול האמור העלתה הנתבעת טענות ותהיות המובילות לשיטתה למסקנה שהתאונה אירעה לפני תשלום דמי הביטוח, וכי התובע ו/או מי מטעמו הזדרזו לאחר התאונה להוציא תעודת ביטוח חובה ולשלמה, כדי לזכות בפצוי מאת הנתבעת.
...
התהיות של הנתבעת אמנם היו במקומן, אך הן אינן מחייבות את המסקנה שהנתבעת מבקשת לגזור מהן, ולבטח שאינן מבטלות את הראיות בדבר שעת אירוע התאונה, ביחס לשעת תשלום הביטוח, כפי שפורט לעיל.
המסקנה מהאמור היא שהוכח, ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי בעת התרחשות התאונה כוסה השימוש בקטנוע בביטוח חובה בר תוקף, ומשכך על הנתבעת לפצות את התובע בפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו עקב התאונה.
הנתבעת סברה כי התובע ממילא לא היה עובד בתקופת הנדונה לאחר התאונה, גם אלמלא התרחשותה, בשים לב למגבלות שהוטלו בתקופת הקורונה, במיוחד על פעילות בתי המלון, כאשר לשיטתה אי פעילות בתי המלון בתקופה הנדונה היא בגדר "ידיעה שיפוטית".
סבורני כי אי כושר מעבודה למשך שלושה חודשים הולם את הפגיעה ואת תוצאותיה, והוא עולה בקנה אחד עם קביעות המומחה מטעם בית המשפט.
סוף דבר
על יסוד האמור לעיל אני מחייב את הנתבעת לפצות את התובע בסכום של 33,606 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד כחוק; החזר הוצאות בהם חויב התובע לשלם לעדים בישיבת ההוכחות; והחזר אגרה ששולמה בפתיחת ההליך.
