תחת ראש הפרק "גביית תשלום עבור מתן שירותים סוצאליים", נטען על ידי משיבה 4 כי השירותים הסוצאליים סופקו למשיבה 1 על ידי המועצה האזורית מטה יהודה ובהם: פינוי אשפה על בסיס יום יומי וכן רשוי עסקים והפעלת סמכויות המועצה האזורית בשטח זה, כאשר לא ידוע על מעורבות או הפעלת סמכויות כלשהם של עריית ירושלים בשטח תחנת הדלק (סעיף 31 לעיקרי הטיעון של משיבה 4).
ב"כ משיבה 4 מצטרפת לסיכומים המשיבים 1 ו-2 ומבקשת להחיל את הילכת גליק, בדבר חובת המערערת למצות את ההליכים במישור המינהלי, כולל עתירה מנהלית, ולא לנקוט בדרך של הגשת תביעה לתשלום דמי ארנונה (סעיף 2 לסיכומי המשיבה 4).
...
בית משפט השלום (כב' השופטת אנה שניידר) הציב את הבעיה שעומדת בפניו, בפתח פרק "דיון והכרעה", במילים אלה (הרישא של סעיף 37 לפסק דין השלום):
"השאלה שעומדת בפנינו בתיק זה הינה האם זכאית התובעת לתשלומי ארנונה בשל התחנה לשנת 2006, בהיות התחנה בתחומה המוניציפאלי, או שמא נמצאת התחנה, כטענת הנתבעת, בתחומה המוניציפאלי של המועצה האזורית מטה יהודה ולכן אין התובעת זכאית לסעד המבוקש ודין התביעות להידחות".
לאחר דחיית טענת ההתיישנות, שהועלתה על ידי הנתבעת, דור אלון, וזאת בנימוק כי נודע לעיריית ירושלים על הגבול המדויק שבין ירושלים לבין מטה יהודה רק בשנת 2006, וזאת כאמור בסעיף 40 לפסק הדין של בית משפט השלום:
"מכאן, שעילת התביעה נולדה רק בשנת 2006, ומשכך – לא חלה התיישנות, וממילא יש גם לדחות את הטענות ביחס להשתק ולשיהוי".
בהמשך למסקנה זו, נדחתה גם טענה נוספת של הנתבעת, כאילו מדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט על ידי התובעת, וזאת כאמור בסעיף 41 לפסק הדין האמור:
"בהקשר זה, ראיתי גם לדחות את טענת הנתבעת, המפורטת בסעיף 50 לסיכומיה, לפיה עצם הגשת התובענות בסדר דין מקוצר, במועד הגשתן לאחר שהתחנה כבר הוקמה, במקום הגשת התנגדות לתכנית במועד – מצביע על שימוש לרעה בהליכי משפט על ידי התובעת.
לאור האמור לעיל, מגיעה השופטת שניידר לתוצאות הבאות (סעיפים 45-47 לפסק דינה):
"45. משהגעתי למסקנה האמורה, מתייתר הצורך לדון בטענות הנתבעת לגבי תוקפה של תעודת עובד הציבור של ארסלן (סעיפים 80-92 לסיכומיה), וגם חוות דעתו של המודד קראוס מטעם הנתבעת, שהוזכרה בסעיפים 93-94 לסיכומיה, איננה רלבנטית, שכן כאמור, הדבר היחיד הרלבנטי הוא הדין כפי שהיה במועד הגשת התביעה ואף וכפי שהוא כיום, אשר בו נקבע כי רמת רחל מצויה בתחום מטה יהודה ועל כן גם התחנה, נכון להיום וכל עוד לא שונה הדין, מצויה בתחום המוניציפאלי של מטה יהודה ולא בתחום המוניציפאלי של עיריית ירושלים.
כבר בפתח הדבר טוענת המערערת כי המסגרת המשפטית של בית משפט קמא לעניין סמכות שר הפנים לקבוע את גבולות הרשויות המקומיות, מקובלת עליה.
התוצאה
הערעור נדחה.
אולם, מאחר ולא הודעתי על כך לצדדים ולא איפשרתי להם טיעונים בעניין זה, החלטתי שלא לעשות כן, וזאת על פי הכלל שלימדונו חז"ל: "אין עונשין אלא אם כן מזהירין תחילה".
המערערת תשלם לתחנת הדלק (משיבה 1) הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 100,000 ₪ (פי שתיים מהסכום שנפסק בבית משפט קמא).
כמו כן אני מחייב את המערערת לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪ לשלושת המשיבות האחרות, לכל אחת בנפרד.
