תשלום אסור לגבייה בהיעדר אישור לפי סעיף 124 לחוק המים

כך בפרט לנוכח הוראות סעיף 10 לחוק תאגידי מים, הקובע, בין היתר, כי "רשות מקומית שהקימה חברה... תעביר לחברה את זכויותיה וסמכויותיה לפי הסכמים, התקשרויות ועיסקאות...". בית משפט השלום דחה כאמור את ההמרצה.

בנוסף, נקבע כי הסכם הפשרה סוּכל, וזאת לנוכח הפקעת הסמכויות לטפול במים מידי העיריה מכוח החוק, ולנוכח האיסור בחוק לחרוג מהתעריפים שנקבעו – איסור המעוגן אף כעבירה פלילית.

משמע, בהיעדר אישור כזה, הצרכן אינו יכול להנות מתחולתו של סעיף 10.

לכך ניתן להוסיף, כי סעיף 102(ז) לחוק תאגידי מים קובע כי אם מועצת הרשות קבעה תעריפים לחברה "לא תיגבה החברה תשלומים בעד אותו שירות אלא בהתאם לתעריפים שנקבעו לה". דהיינו, החברה כפופה לתעריפים שקבעה המועצה.

יתר על כן, גבייה שלא בהתאם לתעריפים דינה עונש מאסר שנה או קנס, כקבוע בסעיף 124(ב)(4) לחוק.

...

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 62642-11-15, כבוד השופטים ר' למלשטריך-לטר, א' טובי ות' נאות פרי), בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק-דינו של בית משפט השלום בחיפה (ה"פ 10538-07-10, כבוד השופט א' כנעאן).

המסקנה המתבקשת לנוכח הדברים האמורים, היא כי הסכם הפשרה – לפיו המבקשת תחויב בתעריף ייחודי ופרטני, בשונה מיתר הצרכנים – אינו עולה בקנה אחד עם "הוראות חוק זה ומטרותיו". כך הן לנוכח עיקרון האחידות והן בהתחשב בהכפפת התאגיד על פי חוק לתעריפים המוכתבים לו. לכך אוסיף כי בל נשכח שבמשך כעשור המבקשת שילמה את התעריף הנמוך לעיריה, כך שהסכם הפשרה יושם עד לשינוי במצב המשפטי.

מטעמים אלה, איני סבור כי יש מקום להיעתר לבקשת המבקשת למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

הבקשה נדחית.

רקע וטענות הצדדים: לפניי תביעה שהוגשה כהמרצת פתיחה ליתן פסק דין הצהרתי לפיו המשיבה 1 (להלן: "פלגי מוצקין") מחויבת למלא אחר הסכם פשרה אשר נחתם בין המבקשת (להלן: "גלי גיל") למשיבה 2 (להלן: "הערייה") וכי פלגי מוצקין חייבת לגבות את החיובים בגין צריכת מים מגלי גיל על פי הסכומים שמשלמת פלגי מוצקין לחברת מקורות.

הסכם הפשרה לא קיבל את אישורו של הממונה על משק המים.

לחילופין טוענת פלגי מוצקין כי החוזה סוכל מאחר ונאסר עליה, תוך קביעת עבירה פלילית שעונש מאסר בצדה, לגבות תעריפי מים בנגוד לחוק.

העקרון של האחדות קיבל מעמד עליון בחוק ועל כך אני למד מהעבודה שהמחוקק הרחיק לכת וקבע כעבירה פלילית הנושאת בצידה עונש מאסר של עד שנה למי שגובה בעבור צריכת מים שלא בהתאם לתעריפים שנגבו (סעיף 124(ב)(4) לחוק).

ניתן היום, י"ב חשוון תשע"ו, 25 אוקטובר 2015, בהיעדר הצדדים.

...

גם אם הייתי מגיע למסקנה כי ההסכם הוסב לפלגי מוצקין מכח הוראות סעיף 10 לחוק הרי הסכם הפשרה לא קיבל אישור הממונה ועל כן אין לו כל תוקף כלפי פלגי מוצקין.

התוצאה לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה כלפי שתי המשיבות.

אני מחייב את גלי גיל לשאת בהוצאות כל אחת מפלגי מוצקין והעיריה בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.

בעירעור דנן נתגלעה המחלוקת ביחס לסעיף 116 שקבע בנוסחו הקודם, והרלבנטי לענייננו, כדלקמן: היטל הפקה (א) שר התשתיות הלאומיות בהסכמת שר האוצר, בהתייעצות עם מועצת המים, ובאשור ועדת הכספים של הכנסת, יקבע היטל שישלמו מפיקי מים לאוצר המדינה (להלן – היטל הפקה).

המערערים ביקשו לשכנע את בית המשפט המחוזי כי העדר פירסום בשפה הערבית עולה כדי הפליה אסורה.

לעניין זה הוסיפו המערערים כי לא היה מקום לחייבם בהיטל מיוחד בגין הפקת מים ללא רישיון, וזאת משעוכבו הליכי הגבייה והתליית הרישיונות.

עקרון הסבירות לא יכול לסבול סיטואציה שלפיה הרשות הייתה מפרסמת בפלטפורמה שרוב ציבור מפיקי המים והצרכנים אינו נחשף אליה.

באשר לנפקות של העדר הפירסום בשפה הערבית, איני סבור שיש מקום להורות על סעד בדמות בטלות תקנות המים מכוח פגם זה כשלעצמו, ודי אם נורה כי בעת עידכון היטלי הפקת המים, חובה יהיה לפרסם את ההזמנה להשמיע טענות גם בשפה הערבית (חובה זו מוטלת כעת על מועצת המים בהתאם לסעיף 116(ד) לחוק המים).

...

עוד מזכיר המחבר, כי אל מול הצעות החקיקה הפרטיות לענין הלשון העברית, אף שהוצהר תדיר כי אין הן באות לפגוע בלשון הערבית, היתה עמדת הממשלה עקבית – התנגדות לשינוי במעמד הלשון הערבית (שם, עמ' 236); ובין היתר, התבטאו ברוח זו שרים; ואל מולם "לא נשמע כל ערעור מצד חברי הכנסת הערבים בנוגע למעמד הבכורה של הלשון העברית במדינת ישראל" (עמ' 236), וח"כ גאלב מג'אדלה, שר התרבות והספורט, בהגישו את הצעת החוק לכינון אקדמיה ללשון הערבית (דיון ועדת החינוך והתרבות בכנסת, 19.2.07; שם, עמ' 236), דיבר על הרמת קרן הערבית "כשפה שניה רשמית". התוצאה היא שלא צלחו הנסיונות לעיגון בחוק של מעמד הלשון העברית, מעבר למצוי בסימן 82, מתוך הרגישות לעניין הערבית.

עוד ב-1967 פירסם עו"ד (לימים השופט) אביגדור סלטון את מאמרו "השפות הרשמיות בישראל" (הפרקליט כ"ב (תשכ"ז) 387), בו סקר את מעמדה של השפה הערבית בדין ובפסיקה עד אז (עמ' 391 ואילך), ואת דבריו סיים בעמ' 397 בסברה, "כי לא קיימת, מבחינה משפטית, שום חובה על משרדי הממשלה או בתי המשפט לענות בערבית", וזוהי "רשות ותו לא" (ההדגשה במקור), זאת בכפוף לשאלה של מניעת עיוות דין שעלתה בפסיקה; ראו עמ' 395, ועוד: "לשאלת השפות הרשמיות בישראל, באופן כללי, נראה לי כי בתחום זה רב הנסתר על הנגלה ומן הדין שהכנסת תתן דעתה על שאלה נכבדה זו" (עמ' 397).

השופט (כתארו אז) חשין (פסקה 16 בעמ' 429) הטעים, כי כינוי השפה הערבית כ"רשמית" "מקנה לשפה מעמד נעלה, אך אין להסיק מאותו מעמד מסקנה משפטית אופרטיבית שלא בנסיבות שהדבר נדרש ובכפיפות לדבר החוק. המאטריה רגישה ועדינה, ... נשמור איפוא דרכנו: ניזהר, ולא נסיק מסקנה משפטית אופרטיבית מ'רשמיותה' של שפה אלא אם יידרש הדבר כתוצאה מהחלתו של עקרון יסוד אחר במשפט...". חופש לשון איפוא – כן, אך לא היגררות למישור פוליטי.

ולגופם של דברים: כאמור לעיל, המבקש טוען כי מדובר בעניינינו בתביעה לתשלום היטל מיוחד האסור לגבייה בהיעדר אישור לפי סעיף 124 לחוק המים, ואילו המשיבה טוענת כי מדובר בתביעת דמי מים רגילה לפי סעיף 109 ואילך לחוק המים.

...

מקובלת עלי קביעת בית משפט קמא, לפיה הוכח במסגרת חקירתו הנגדית של המבקש לפניו כי חלק מתשלומיו בוצעו בעטיים של הליכי אכיפה שהפעילה המשיבה, וכי מאחר שפעולות אלה ננקטו בטרם חלוף תקופת ההתיישנות, יש בכוחן לעצור את מרוץ ההתיישנות.

כמו כן מקובלת עלי עמדת בית משפט קמא ביחס לסמכות המשיבה לגביית התשלומים הנדונים.

מכל האמור לעיל, מתקבל הערעור באופן חלקי כאמור, תוך מתן אפשרות למבקש להתגונן גם ביחס לסוגיית מהות התשלום נושא התביעה לפני בית משפט קמא.

לפי סעיף 75 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח – 1958 שהוצא מכוח פקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] (להלן: הצו) מוסמכת רשות מקומית להפחית או לוותר על מיסים, ובלשון הסעיף: "75. המועצה רשאית להפחית או לוותר על מסים, למעט תשלומי ארנונה כללית, בהתחשב במצבו החמרי של החייב בהם או של הועד המקומי החייב או מסיבה אחרת שיאשר השר." ההגדרה לתיבת "מיסים" בסעיף 75 נימצאת בסעיף 68 לצוו ככוללת בתוכה "האגרות, ההיטלים ודמי ההשתתפות, למעט ארנונה (להלן — מסים), שמועצה רשאית להטילם לפי הפקודה". התשלום אשר נגבה מהתובעות בגין הספקת המים מהוה "אגרה" (ראה סעיף 5(א) לחוק העזר), ולכן סעיף 75 לצוו חל על תשלום שנגבה בגין הספקת מים.

תפנית בגישת המועצה באשר לאופן חיוב הצרכנים, וזאת ככל העולה מהראיות שהונחו בתיק זה, התרחשה מיום 7/10/96, עת נשלח מכתב מאת חזן אל נציגי מימי, בו התרה בפני מימי על גביית דמי המים בהתאם לתעריפים הקבועים בתקנות ועל איסור גביית הכספים מהצרכנים בגין "פחת". עם זאת, במכתב הנ"ל הונחתה מימי כקדם בנוגע להפרשת כספים לקרן שקום (נספח ג' לתצהיר חזן).

ב"כ המועצה, בסיכומיו, ביקש לדחות על אתר את העילות החדשות שנטענו על ידי התובעות בסיכומיהן, מן הטעם, כי מהוות הן "שינוי חזית". באשר לעילות מכוח סעיף 124י. לחוק המים ומכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, יש לדחות את היתנגדות המועצה על הסף, משום שמדובר בטענות משפטיות על בסיס העובדות שנטענו בכתב התביעה, קרי, גביית יתר שלא כדין (ראה רע"א 7669/96 עירית נהריה נ' נתן קזס, פ"ד נב (2) 214,עמ' 219-220).

סעיף 124י. לחוק המים עניינו בחבות של נציב המים להחזר תשלומי יתר לפי חוק המים בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף, הקובע לאמור: "שילם אדם תשלום יתר ולא הוחזר לו תוך שלושים ימים מיום תשלומו, יחזירו נציב המים, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית." לא ברור, אם כן, במה מצאו התובעות תימוכין לחיוב הנתבעות מכוח הסעיף הנ"ל. אדרבה, כל מה שניתן ללמוד מנוסחו של הסעיף 124י. לחוק המים הוא העדר יריבות בין התובעות לנתבעות לנוכח האמור בו. אשר על כן, אין תחולה לסעיף 124י. לחוק המים בעניינינו.

...

סוף דבר 93.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעות יחד ולחוד סך של 119,296 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה.

אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעות יחד ולחוד שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ + מע"מ, במחצית סכום אגרת התביעה, והוצאות משפט אחרות.