תשלום אגרות משפט במועד דיון מחוק

עם זאת, נראה כי נגרמה לתובע עוגמת נפש בשל חוסר היכולת להיוועץ בעורכי דינו, ולפיכך אני קובעת שעל הנתבע לפצות את התובע בסך כולל של 3,000 ש"ח בגין ראש נזק זה. בנסיבות העניין ולאור העובדה כי התביעה התקבלה בחלקה וכי התובע לא ישלם אגרת משפט בשל פטור מאגרה שניתן על ידי בית המשפט בהחלטה שניתנה במועד דיון ההוכחות, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות.

...

כן הוגשו בקשות רבות על ידי התובע, בין היתר לאפשר לו הגשת ראיות נוספות שלא בהתאם לסדרי הדין הקבועים בתקנות, כאשר בית המשפט, נעתר לחלק מבקשותיו, כך למשל כאשר חייב את הנתבע להמציא יומן פניות אסירים מקורי לתקופה הרלבנטית; וכן בקשה להצגת קלטת כראיה מטעמו בעת חקירתו הנגדית של הנתבע אשר לא גולתה במסגרת גילוי המסמכים וראיותיו, אשר בית המשפט קבע כי בטרם הכרעה בבקשה ימציא התובע את הקלטת לעיונו של בית המשפט בלבד והוא יכריע במידת הרלבנטיות ותרומתה לחקר האמת בתיק דנן, בקשה אשר התובע זנח למעשה במסגרת דיון ההוכחות.

על כן אין מנוס מהקביעה כי הנתבע התרשל כלפי התובע והפר את חובתו החוקית בכך שלא אפשר לו להתקשר טלפונית לעורכי הדין, כמובן בפיקוחו של הנתבע ו/או מי מטעמו ובהתאם למגבלות הכלליות הנוגעות לכך וסדרי המנהל בנתבע.

סבורני כי יש להשיב על כך בשלילה: התובע לא הצביע על כל נזק ממשי שנגרם ולמעט טענות בעלמא לנזקים- לא הוכח בפני דבר: התובע לא הוכיח אלו הליכים נפגעו כתוצאה מכך וכיצד נפגעה זכותו ולא הצביע על קשר סיבתי כביכול בין כל נזק נטען לחוסר היכולת להיוועץ בעורכי דינו.

עם זאת, נראה כי נגרמה לתובע עוגמת נפש בשל חוסר היכולת להיוועץ בעורכי דינו, ולפיכך אני קובעת שעל הנתבע לפצות את התובע בסך כולל של 3,000 ש"ח בגין ראש נזק זה. בנסיבות העניין ולאור העובדה כי התביעה התקבלה בחלקה וכי התובע לא ישלם אגרת משפט בשל פטור מאגרה שניתן על ידי בית המשפט בהחלטה שניתנה במועד דיון ההוכחות, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות.

בדיון עצמו נציג הנתבעת יצא לקראת תום הדיון להתייעץ מחוץ לאולם בית המשפט עם היועץ המשפטי של החברה בהתאם לבקשת בית המשפט לשקול הצעת פשרה באופן שקיימת באותו שלב עמימות ביחס לשאלה במי נעוץ "האשם" בסוגיית אי ההתאמה (משאין את תעודות המשלוח אל מול ההזמנות) ולכן על פי המתוה לפשרה הצרכן יספוג (אלא אם יוכח אחרת בהתאם לתעודת ההזמנה והמשלוח שהיא תציג משהמידע מצוי ברשותה והנטל הוא על העוסק להוכיח שלא הטעיה, ולו בתום לב, ולו בדרך של מחדל, וכי קיימת התאמה בהתאם למצג שהוצג - ראו סעיף 2 (א) לחוק הגנת הצרכן) ולעומת זאת הנתבעת תיספוג את אותם 50 ₪ דמי משלוח שאין חולק מבחינת הדין שלא ניתן היה לגבות זאת, והצדדים יתחלקו בסכום האגרה סך של 25 ₪ כל אחד (עמ' 3, ש' 18-19)).

כל שכן, בית המשפט במהלך הדיון אף ביקש להביא את הצדדים לפשרה כדי לחסוך בעלויות עת יכול ובמתן פסק דין בית המשפט יגיע לתוצאה אחרת בהתאם לחומר הראייתי המונח לפניו ומשכך כל צד קונה סיכון מול סיכוי, אולם בדבר אחד לא הייתה מחלוקת עת בית המשפט הכין עצמו לדיון והצעתו ניתנה לאחר עיון בהוראות החוק הרלוואנטיות והפסיקה משמדובר בשאלה משפטית ואף לא עובדתית ראייתית - והיא סוגיית דמי ההובלה.

על כן, בשים לב למכלול השיקולים, אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובע פיצוי ללא הוכחת נזק שיגלם גם את הטירחה וגם את עדוד הרגולציה העצמית בסך של 300 ₪ (סכום שהוא על הרף הנמוך לפי סעיף זה, עת התובע ביקש סכום שהוא כפול לערך) וכן הוצאות משפט בסך של 450 ₪.

...

על כן, בשים לב למכלול השיקולים, אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובע פיצוי ללא הוכחת נזק שיגלם גם את הטרחה וגם את עידוד הרגולציה העצמית בסך של 300 ₪ (סכום שהוא על הרף הנמוך לפי סעיף זה, עת התובע ביקש סכום שהוא כפול לערך) וכן הוצאות משפט בסך של 450 ₪.

אני סבורה כי גם בסכום ההוצאות יש בכך כדי לתמרץ עוסק – גם אם טעה בתום לב – לבצע עדכון בהתאמה בהצגת מחיר המוצר מחד, ואופן גביית דמי הביטול סכום אחד שלא יעלה על %5 ממחיר הכולל של המוצר או 100 ₪ (לפי הנמוך מביניהם), מאידך.

סך הכל תשלם הנתבעת לתובע סך של 825 ₪ תוך 30 יום מהיום.

רקע וטענות הצדדים התובעת טוענת, שהנתבע החזיק במקלט טלויזיה ולכן חייב לשלם לה אגרה שנתית, בסכומים ובמועדים שנקבעו בתקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלויזיה), התשמ"א-1981 (להלן – "התקנות").

כפי שהוסבר לנתבע ע"י בית המשפט במהלך הדיון, כל שנאמר באותה החלטה הוא שמכיון שמסירת האזהרה לא גובתה בתצהיר מוסר ומכיון שמפלט הכניסות והיציאות לישראל עולה שהנתבע לא שהה בארץ בעת ביצוע המסירה, הרי שנראה שלא הומצאה אזהרה לנתבע.

...

לכן, משנחה דעתי שהנתבע החזיק במקלט טלוויזיה בתקופה הרלוונטית, לא שילם אגרה כדין ולא הודיע שאינו מחזיק במקלט, הרי שאין לו כל הגנה בפני התביעה, ולכן דינה להתקבל במלואה.

סיכום התביעה מתקבלת.

אני מורה על החזרת התיק ללשכת ההוצאה לפועל לשם ביצוע פסק הדין.

בפסק הדין הרבני שניתן בין התובעת למבקשים ניתן תוקף של פסק דין להסכם גירושין מיום 6.8.2020 (נ' 5 לכ' התביעה) ואשר קובע: "בתמורה להעברת הסכום תחתום צד ב' במועד סידור הגט על ייפוי כוח על העברת כל הנכסים כולל קופת הגמל פיצויים וכיוצ"ב'". פסק הדין הרבני כלל את כל ההתייחסויות לכלל המחלוקות ובין היתר קבע גם כי התשלום אשר בוצע ע"י הנתבע 2 כולל את כל המחלוקות שבין הצדדים, לרבות קרן הפנסיה והפיצויים של התובעת.

מעבר לכך אציין, כי בהתאם לתקנות האגרות שחלות בבית הדין לעבודה – לא כל רכיבי התביעה מחויביים בתשלום אגרת משפט ובעניינינו רכיבי שכר עבודה (חופשה, הבראה, הודעה מוקדמת) נחשבים כרכיבי שכר עבודה ולפיכך לא נגבתה אגרה בגינם.

טענת המבקשים לפיה פסק הדין הרבני כרך את כל המחלוקות הנוגעות לחלוקת הרכוש, לרבות סיום העסקתה של התובעת, נתונה למחלוקת בין הצדדים (התובעת טוענת בסעיף 10 לתגובה שהתנאים הסוציאלים של התובעת כגון חופשה, הבראה, הודעה מוקדמת, לא נדונו במהלך ההליכים המשפטיים בבית הדין הרבני ונעדרו כל היתייחסות בפסק הדין).

...

עוד אציין מעבר לנדרש, כי המבקשים טוענים בסעיפים 48-50 לבקשה, כי בפועל "התובעת ניצלה את כל ימי החופשה" וכי במסגרת כתב הגנתם יביאו טענות לגופם של דברים, בכלל זה גם לעניין דמי ההבראה ודמי ההודעה המוקדמת "בפועל שולם לה שכרה אף שלא התייצבה לעבודה שולם לה גם סכום זה". כך, שאני סבור שיש לברר את טענות הצדדים בהליך משפטי ראוי ולא לגדוע בשלב מקדמי את תביעת התובעת.

בסיכומו של דבר, הסמכות לדון בתביעות שבין עובד למעסיק נתונה לבית הדין לעבודה.

מכאן, שהמחלוקות בין הצדדים דורשות בירור עובדתי מעמיק וענייני במסגרת ניהול ההליך העיקרי ולא ניתן למנוע מהתובעת לקבל את יומה בשלב מקדמי זה. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הבקשה לסילוק על הסף - נדחית.

כאמור בפסק-דינו של בית המשפט קמא וכפי שאף עולה מעיון בתיק בית המשפט קמא, הסכם המכר לא הוגש בשום שלב ואף לא צורף אל בקשת רשות העירעור, אך הוצג במהלך הדיון בבית המשפט קמא.

כן נקבע כאמור, כי עליה לשלם למבקשים גם סך 400 ₪ עבור טירדה ובטול זמן וכן סך 50 ₪ עבור החזר חלקי של אגרת המשפט.

...

בסופו של דבר, בהיעדר תגובות מטעם המשיבה, נקבע בהחלטת הרשמת מיום 11.12.2023 כי מטעם זה מתקבלות בקשת הארכה להגשת בקשת רשות הערעור וכן מתקבלות הבקשות לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון.

חרף זאת ולנוכח מסקנתי כי דינה של בקשת רשות הערעור להידחות, לא ראיתי לנכון להוסיף ולהידרש לעניין זה. עניינה של התביעה שנדונה בבית המשפט לתביעות קטנות הוא תביעה לפיצויים בשל נזקים נטענים בדירה שרכשו המבקשים מהמשיבה.

לנוכח כל האמור ומשנקבע כי המבקשים לא הניחו תשתית מספיקה להוכחת טענותיהם, התביעה ברובה נדחתה.

לפיכך בקשת רשות הערעור נדחית.