תשובת נאשם לאישום: הודאה בעובדות כתב האישום

סעיף 152(א) לחסד"פ מסדיר את המסגרת בדבר תשובת הנאשם לאישום: "לא בוטל האישום מכוח טענה מקדמית, ישאל בית המשפט את הנאשם מה תשובתו לאישום; הנאשם רשאי שלא להשיב, ואם השיב, רשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן, וכן לטעון עובדות נוספות בין אם הודה כאמור ובין אם לאו; השיב הנאשם באחת הדרכים האמורות, רשאי בית המשפט לשאול אותו שאלות, ובילבד שהשאלות לא יחרגו מהדרוש להבהרת תשובת הנאשם; תשובת הנאשם יכול שתיעשה על ידי סנגורו". עניינו הרואות כי אין כל חובה לפיה הנאשם ישיב בעצמו לכתב האישום אלא התשובה יכול ותנתן מפי הסניגור.

בנגוד למצב הדברים כיום בו בית המשפט אינו חשוף לקושי בו מתחבטים הצדדים ומקבל למעשה מוצר "מוגמר" של הודאה בעובדות כתב האישום, הרי שככל והנאשם יבחר להמשיך ולטעון לחפותו בצד הודאה באשמה הוא יאלץ להציף על פני השטח את הבעייתיות הקיימת מבחינתו ובית המשפט ייתן לכך את דעתו עת הוא יהיה מחויב שלא להסתפק בהודאה הגולמית מפי הנאשם וסנגורו, אלא על בסיס עובדתי מוצק (Rossman בעמ' 9.73 והדוגמאות הניתנות לתיקון הודאת נאשם בבית המשפט בשל לחץ/שאלות הבהרה- קובו, בעמ' 113).

...

סבורני כי כפי שהוכרה זכותו של הפרט לנהל משפט ולהפוך בו כל אבן, הרי שניצבת מנגד לאותה מראת זכויות יסוד גם זכותו שלא לנהל משפט ולהודות בצד הטענה לחפותו.

לצד הטענה לחפותו בו זמנית, הצהיר הנאשם כי הוא מוותר על זכותו לניהול משפט ומוכן שתיק החקירה יוגש לבית המשפט- והכל מתוך רצון חופשי והבנה כי הוא יכול להיות מורשע ויכול להיגזר עליו עונש, גם עונש של מאסר בפועל.

הכרעת דין לאור כל האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבן זוג- עבירה לפי סעיף 382 (ג) לחוק.

על זאת אוסיף כי במעמד הדיון מיום 21.10.20 צוין מפי המאשימה, בפתח פרישת פרשת התביעה הדברים הבאים: "בתשובה לכתב האישום יש למעשה הודאה בעובדות כתב האישום וכן ביהמ"ש נתן החלטה כי לעת הזו לא הונחה תשתית מספקת לסתור את חזקת התקינות של היתנהלות המאשימה לעניין הטענה המקדמית. בהסכמת חברי אגיש מסמכים מתיק החקירה". ב"כ הנאשם הגיב לאמור בציינו: "מסכים. מדובר בחומר חקירה שהועבר לעיוני ואין חומר שבשלו אצטרך לחקור נגדית את מי מעדי התביעה". בזיקה לאמור ולאחר שראיות המאשימה סומנו בידי הצדדים, הגישה המאשימה ראיותיה ואישרתי סימונם כת/1 – ת/39.

...

ביום 24.11.19 טען הנאשם במעמד דיון השלמת המענה לכתב האישום כי בסופו של דבר לא מצא צורך בייצוג ולאחר שהסברתי לו זכויותיו ודרך ניהול ההליך ניתנה לו שהות להסדיר ענייניו.

על רקע האמור, התבקשה דחיית תחילת שמיעת הראיות ללא כל התייחסות להשפעת המחלוקות על המשך ייצוג.

לסיכום, אומנם מדובר בהליך שברקע לו תלונת שכן שניזוק מהבניה ופנה כאזרח לעריית כרמיאל לקבלת מענה, אך עוד קודם לכן נפתחה חקירה נגד הנאשם ובתחילה ננקט נגדו הליך מנהלי מתון (צו הפסקת עבודה) והרשות נהגה בנאשם באיפוק גם לאחר שהעבודה האסורה המשיכה ונעשה בה שימוש ועקבה אחר הבניה בכדי למנוע פיצוי היחידה לשתי יחידות.

סוף דבר, המאשימה הוכיחה העובדות שבכתב האישום ללא הותרת ספק סביר והנאשם לא ביסס הנדרש להוכחת קיומה של הגנה מן הצדק.

אני מרשיעה את הנאשם אפוא בביצוע עבירת עבודה אסורה – לפי סעיף 243 (א) לחוק התכנון והבניה ועבירת שימוש אסור – לפי סעיף 243 (ד) לחוק התכנון והבניה.

כתב האישום המתוקן הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, בבצוע עבירה של תחבולה, לפי סעיף 416 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק), וזאת במסגרת הסדר דיוני ללא הסכמה לעונש.

מהלך הדיון נוכח תשובתו של הנאשם לאישום, הועבר אלי התיק לשמיעת הוכחות.

...

לאחר עדות זו התקיים דין ודברים שלא לפרוטוקול בו הבעתי דעתי והעליתי הצעה לתיקון כתב האישום, אשר התקבלה על דעת הצדדים, בסופו של דבר, ואשר באה לידי ביטוי בתיקון כתב האישום, כך שהעבירה המקורית שיוחסה – סיוע לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – הומרה לעבירה בה הודה והורשע הנאשם, עבירת ה"תחבולה", עבירת עוון, שהעונש המירבי לצדה הוא שנתיים מאסר.

בגין אירוע זה הוגש נגדו כתב אישום, הוא היה עצור כחודשיים, ובסופו של דבר נגזר דינו לשלושה חודשי מאסר ויום, אותם אמור לסיים לרצות בימים הקרובים.

הסניגור ביקש לאמץ את ממצאי חוות הדעת לעניין המסקנה, כי הנאשם היה קל לשכנוע, ולמעשה נפל קורבן למזימתם של מיארה ואוחנה.

גזירת הדין לפיכך, אני מחליט לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: 3 חודשי מאסר שלא ירוצו, אלא אם יעבור הנאשם כל עבירה שיש בה מרמה או הונאה לרבות זיוף והתחזות והעבירה בה הורשע, בתוך שנתיים מיום שחרורו ממאסרו הנוכחי; קנס בסך 500 ₪, או 4 ימי מאסר תמורתו אם לא ישולם.

רקע כללי והשתלשלות ההליכים המשפטיים: הנאשם הורשע על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן – שניתנה במסגרת הסדר טיעון דיוני, ללא הסכמות לעניין העונש – בבצוע עבירה של ניסיון התפרצות למקום המשמש למגורי אדם בכוונה לבצע גניבה או פשע, לפי הוראות סעיף 406(ב) יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין).

ואולם, ביום 19.12.17 הודיעה המאשימה על חזרתה מכתב האישום בטרם תשובת הנאשם וכתב האישום בוטל (ר' ההחלטה מיום 20.12.17 במסגרת בקשה מס' 1).

...

מתחם זה מתאים גם לענייננו ולפיכך אני קובע את מתחם העונש ההולם דכאן בין 6 חודשי מאסר בפועל לבין 12 חודשי מאסר בפועל.

מכלול הנסיבות והשיקולים שפורטו לעיל מלמד כי במקרה זה נסיבות הקולה עולות במשקלן על נסיבות החומרה, באופן שיש לגזור את עונשו של הנאשם ברף התחתון של מתחם העונש ההולם; וכך אני קובע.

סוף דבר: אשר על כן – ובהתחשב בשיקולים לכף חומרה ולכף קולה, אשר פורטו לעיל – אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: (א) 6 חודשי מאסר בפועל.

על יסוד הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, הורשע הנאשם בקשירת קשר לעשות פשע, עבירה לפי סעיף 499 (א)(!) לחוק העונשין (להלן: חוק העונשין); כניסה לישראל שלא כדין (3 עבירות), לפי סעיף 12 (1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב -1952; סיוע לגניבת רכב (2 עבירות), לפי סעיף 413 ב + סעיף 29 (א) + סעיף 31 לחוק העונשין; נהיגה פוחזת של רכב, עבירה לפי סעיף 338 (א)(1) לחוק העונשין;.

אלא מה, שעד לתאריך 23.11.22 הנאשם התייצב עם עורכי דין פרטיים שונים שהתחלפו מפעם לפעם ומאחר שלא הסדיר את ייצוגו על ידם לא ניתן היה לקדם את הטיפול בתיק, לרבות קבלת תשובת הנאשם לכתב האישום.

...

 מכלל הדברים האמורים, לאחר שנתתי דעתי לפגיעה הגבוהה של הנאשם בערכים המוגנים, לענישה הנוהגת בכלל וזו אליה הפנו ב"כ הצדדים, סבורני כי מתחם העונש ההולם לכלל האירועים והעבירות אותן ביצע הנאשם בנסיבות ביצוען, צריך וינוע בין 36 ל - 66 חודשי מאסר בפועל.

הנאשם העומד לפני היום הוא עבריין מורשע, רצידיוויסט בעבירות רכוש, הוא אלים ומסוכן.

סוף דבר – לאחר שקלול מכלול השיקולים והנתונים הנדרשים לעונשו של הנאשם בגדרי המתחם אותו קבעתי, אני גוזרת עליו את העונשים הבאים: 48 חודשי מאסר בפועל החל מיום מעצרו על פי רישומי שב"ס. הפעלת מאסרים על תנאי מת"פ 46857-08-20 כך שהמאסר בן 6 חודשים ומאסר בן 3 חודשים ירוצו בחופף למאסר בן 10 חודשים אותו ירצה הנאשם במצטבר לעונש שהושת עליו בסעיף א' לעיל.