תיקרת הפצוי שהייתה קבועה בסעיף 77(א) לחוק העונשין ביום 25.7.1998, הוא יום ביצוע העבירה, עמדה על סך של 84,400 ש"ח. סכום זה הצמיד בית המשפט למדד המחירים לצרכן עד ליום מתן פסק הדין בעירעור, כך שהסכום המעודכן לאחר הצמדה עמד על 119,736 ש"ח. בהתאם, נפסק כי יש להפחית את הפצוי שבו חויב קרן מסך של 250,000 לסך של 119,736 ש"ח – סכום המשקף כאמור את סכום הפצוי המירבי נכון למועד ביצוע העבירה בתוספת הצמדה.
לפיכך, ברי כי בית המשפט לא ביקש להכריע בשאלה העקרונית שעניינה אופן חלוקת הפצוי המאקסימאלי לפי סעיף 77(א) לחוק העונשין במצב של ריבוי נפגעים, וקל וחומר שלא ביקש לקבוע הלכה חדשה בעיניין זה (וראו גם את דברי השופט א' רובינשטיין בפסק דינו בעיניין טווק, סעיף י' לפסק דינו).
...
הנפגעת טענה כי פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף קבע הלכה שמפאת חשיבותה וקשיותה מצדיקה דיון נוסף, ולפיה תקרת הפיצוי הקבועה בסעיף 77(א) לחוק העונשין מתייחסת לרף הפיצוי המרבי שניתן להטיל על מורשע בעבירה, מבלי שנדרש להביא בחשבון את מספר נפגעי העבירה.
על כן, גם בקשתה של הנפגעת לקיום דיון נוסף נדחית.
סוף דבר – שתי הבקשות לדיון נוסף נדחות.
