תקנות סדר הדין האזרחי, תקנה 378(ב)

לטענת המבקשת, על פי הוראות תקנה 378(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), החלה בבית הדין לעבודה מכח הוראות תקנה 129(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן: תקנות בית הדין לעבודה), דינה של בקשה לאישור עיקול כדין כתב תביעה ודינו של המחזיק לעניין אישור העיקול- כדין נתבע.

...

מסקנה פרשנית זו מבוססת על מספר טעמים: ראשית, עמדה זו עולה בקנה אחד עם קביעתו של בית דין זה בעניין גומוש הנזכר לעיל.

סוף דבר- לאור האמור, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

דיון והכרעה תקנה 378(א) לתקנות סדר דין אזרחי, תשמ"ד- 1984 קובעת כי: "לא הודה המחזיק כי נכסי המשיב מצויים בידו, או היתנגד מכל טעם אחר לאישור העיקול או לא השיב כלל תוך המועד שנקבע לו, יהא המבקש רשאי בתוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לו תשובת המחזיק או בתוך חמישה עשר ימים מתום המועד האמור, הכול לפי נסיבות העניין, להגיש לבית המשפט בקשה מנומקת בכתב לאישור העיקול". (ההדגשה שלי – ס"י) להלן השאלות העומדות להכרעה בפניי בתיק זה: האם ההמצאה לצוו העיקול בוצעה כדין? האם בקשת אישור העיקול הוגשה במועד? האם במועד מסירת צו העיקול היו בידי הנתבעת (המחזיקה) כספים ו/או נכסים של הנתבעים בתיק העקרי? המצאת צו העיקול לנתבעת מאחר והנתבעת הנה תאגיד, רלוואנטית לעניין ההמצאה הוראת תקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת כי: "המצאת כתב בי-דין לתאגיד תהא בהנחת הכתב במשרד או במען הרשום של התאגיד, ולתאגיד שהוקם בחוק – בהנחת הכתב במשרדו של מנהל התאגיד; היה התאגיד שותפות שאין לה מען רשום – תהא ההמצאה בהנחת הכתב במקום עסקה הראשי של השותפות או במסירתו לאחד השותפים." בעוד שבתביעה נטען כי צו העיקול נימסר לנתבעת ב 15.3.2010, הצהיר עו"ד ח'טיב כי צו העיקול הומצא ב 16.3.2010 וזאת כפי שעולה מאישור המסירה (נספח ה' ל- ת/1).

...

התובעת, לאחר הגשת ההודעה לאישור עיקול, אוספת מסמכים ופרטים לגבי עילת התביעה, ולכן גם טענה זו דינה להידחות.

סוף דבר במועד הטלת העיקול היו בידי הנתבעת שני שיקים לטובת ע.א.מ. אשר מועד פירעונם טרם הגיע: האחד ע"ס 64,375 ₪, ז"פ 10.7.2010 והשני ע"ס 61,200 ₪ ז"פ 15.7.2015, שסכומיהם משוערכים להיום: 73,650 ₪ + 69,808 ₪, בהתאמה, ובסה"כ = 143,458 ₪.

מאחר ובעת המצאת צו העיקול היה בידי הנתבעת סך של 143,458 ₪ (כול שערוך), כמצוין לעיל, סכום הנופל מסכום העיקול המשוערך, ומסכום פסק הדין, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 143,458 ₪.

דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית בתובענה לאישור עיקול, היא בהוראת תקנות 374 - 378(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, ונסקרה בהרחבה בפסק הדין בעיניין חברת "דלק בלסקי" : "תקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן : "התקנות"), מורה כי בית המשפט או הרשם "רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק[...]". המחזיק הנו צד שלישי, זר להליך שבין התובע (מבקש העיקול) לחייב, אשר מחזיק בידיו נכסים של החייב (ועל כן קרוי "המחזיק").

...

נוכח החלטתי כי אין מקום למתן הוראות במסגרת התובענה בתיק העיקרי, וכי יש לפעול על פי הוראות תקנות סד"א בעניין זה, הגיש הנתבע כתב הגנה בתיק זה ובו חזר על עיקר טענתו לפיה הוא אינו מחזיק בכספים של עזרא אייל, הכספים המוחזקים בחשבון הנאמנות, מוחזקים עבור שני נהנים בר צורי (התובע בתיק העיקרי ובתיק דנן) ומר אשר גבאי, בלבד.

כך או אחרת, כל זמן שאשר נעתר והסכים להסרת העיקול שרבץ על הסירה, בכפוף לקבלת חלקו בתמורתה וכדי חלקו של אייל בסירה, כל טענה בדבר תוקפו של צו העיקול שהטיל על הסירה - דינה להדחות.

מכל האמור, דין התובענה לאישור העיקול להידחות.

התובע ישלם הוצאות הנתבע בסכום כולל של 30,000 ₪.

במקרה דנן וכפי שכבר צוין, משהודיע הבנק למשיבים בעקבות ההודעה למחזיק על הטלת עיקול כי אין בידיו כספים לעיקול השייכים למשיבים הפורמליים, נקטו המשיבים בהליך של בקשה לאישור העיקול, שכמוה כתובענה המוגשת נגד הבנק-המחזיק (ראו: תקנה 378(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי; ע"א 636/83 ש' חסיד בע"מ נ' מועצה אזורית גליל תחתון, פ"ד לט(4) 670, 671 (1985)) ובית המשפט המחוזי קיבל את התובענה ואישר את העיקול הזמני, הן ביחס ליתרת הזכות במטבע-חוץ שעמדה בחשבונה של המשיבה 5 במועד קבלת הודעת העיקול, הן ביחס למלוא היתרה הבלתי מנוצלת של מסגרת האשראי בחשבון הדביטורי השקלי של המשיבה 5, מסגרת שעליה הוסכם בינה ובין הבנק.

...

זכותו של הבנק לקיזוז היתרות אינה כפופה בעיני לביצוע הקיזוז בפועל ומסקנה זו עולה מפורשות מן ההנמקה עליה עמדתי לעיל, המונחת ביסוד ההלכה אשר נפסקה בעניין הסתדרות הרבנים דאמריקה.

סוף דבר בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ולקבוע כי אין לאשר את העיקול הזמני שהטילו המשיבים ביום 7.10.2008 אצל הבנק-המחזיק על חשבונותיה של המשיבה 5.

נימוקיה משכנעים, והתוצאה מקובלת עליי לא רק משיקולים מעשיים ומשפטיים אלא גם בשל מהותו של הסכם האשראי וטבעו של מנגנון העיקול.

כב' הרשמת הבכירה ורדה שוורץ קבעה כי יש להגיש את הבקשה ככתב תביעה, והפנתה לתקנה 378 (ב), לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות" ו"ההחלטה" בהתאמה).

...

התובעת טוענת כי הדברים חשובים במיוחד ומקבלים משנה תוקף, לנוכח העובדה שבמסגרת דיון ההוכחות ב"כ המשיבה לא הסתפק באי התייצבותו, וגם הסביר וטען מדוע יש לקבל את התביעה נגד המבקש.

דיון והכרעה לאחר שטענות הצדדים נבחנו, נחה דעתי כי אין מקום לבטל את פסק-הדין, ואבאר.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, בית המשפט מורה על דחיית הבקשה, ולפיכך פסק הדין נותר על כנו.