ביום 16.09.2014 הגישה ביתר ירושלים למוסד למעמד השחקן תביעה נגד מכבי נתניה ועתרה "לפסוק הפצוי לו זכאי המועדון מהקבוצה הקולטת, וזאת בהתאם להוראת תקנה 12ב2(5)ד לתקנון הרישום של ההתאחדות לכדורגל בישראל... מקום בו עסקינן בשחקן שגילו עולה על 24 וזהו מעברו הראשון מהקבוצה בה שיחק מרבית שנותיו... בסך שלא יפחת מהסך של 3,000,000 ₪".
הרוש לא היה נתבע/צד בהליך זה.
בהחלטת המוסד למעמד השחקן מיום 11.11.2014 הועמד סכום הפצוי בגין דמי האימון על סך 450,000 ש"ח ונקבע שזה "ישולם לקבוצה המעבירה ע"י הקבוצה הקולטת או השחקן, בתוך 30 יום" ממועד ההחלטה, שאחרת יידרש הרוש לחזור לשחק בביתר ירושלים.
...
ראשית, ידיעת הרוש, יתכן בדיעבד, על קיום ההליך בפני המוסד למעמד השחקן, והכללת סעיף חוזי המתייחס להחלטת המוסד בהסכם שכרת עם הקבוצה שהחל לשחק בשורותיה, אינה מחייבת את המסקנה שהשלים עם ההחלטה, שכן להרוש הזכות לנסות להגן על עצמו גם בדרכים חוזיות, לאו דווקא משפטיות.
אלא שכאמור לעיל, כל שנטען בכתב התביעה הוא "עילת התביעה- אי קיום החלטת המוסד לבוררות", וכי הפנייה לבוררות נעשתה "על מנת שזה יאשרר את החלטת המוסד למעמד השחקן או אז תוכל המשיבה לפעול לקבלת פסק דין ולאוכפו בלשכת ההוצאה לפועל" (סעיף 27 לתשובת המשיבה בבקשה לביטול), שאז ההימנעות מצירופו של הרוש להליך במוסד למעמד השחקן והליך בוררות שאינו אלא הוצאה לפועל - מחייבים את המסקנה שאין בפנינו הליך בוררות ממשי, וממילא תוצרו של ההליך דינו להתבטל על בסיס עילת הביטול שבסעיף 24(9) לחוק הבוררות.
מכל האמור לעיל עולה שאין מנוס מביטולו של פסק הבוררות נושא העתירה.