תקנון ההתאחדות לכדורגל: הוראות פנימיות

בפתח דבריו של כב' השופט לנדוי נאמר: "ועדת החקירה ובית הדין העליון שדנו בענינן של המערערות הוקמו ופעלו על יסוד הוראות בתקנותיה ובתקנוניה של המשיבה. אלה טריבונלים פנימיים היונקים את סמכותם מהסכמת האגודות המסונפות להתאחדות המשיבה". נדמה, כי הדברים אינם זקוקים לפרשנות נוספת: סמכותם של הטריבונלים הפנימיים נשענת על הסכמתן של קבוצות הכדורגל לקבל על עצמן את עול התקנון של המשיבה, ההתאחדות לכדורגל.

...

לאחר ששמענו את הצדדים בדיון בפנינו, התרשמנו לכאורה כי לא ניתן לפרש את סעיף 76 להסכם הקיבוצי הכללי בענף הבניה, מושא הדיון שבפנינו (להלן: "ההסכם הענפי") ככופה על העובד כפרט פניה למנגנון ישוב חילוקי דיעות בטרם הגשת תביעה לבית הדין.

אקדים את המאוחר ואציין, כי אני סבורה שאין מקום לכפות על עובד למצות את ההליכים בטרם פניה לבית הדין לעבודה, משאין בהוספת סעיף 76 להסכם הקיבוצי כדי לשנות את מהותו של ההליך, כהליך כופה, בהנתן הטעמים שיפורטו להלן.

כמו כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות בקשה זו בסך של 3,500 ₪ אשר תשולמנה בתוך 30 ימים מהיום.

לצד הוראה כללית זו קובע סעיף 3 לחוק הבוררות: "אין תוקף להסכם בוררות בעיניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין צדדים", ובנוסף נקבע בסעיף 5 (ג) לחוק הבוררות: "בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות". מקורה של תניית הבוררות שנקבעה בהסכם שנחתם בין הצדדים הוא בסעיף 10 לחוק הספורט, שהטיל על היתאחדות הכדורגל לקבוע מוסדות שיפוט פנימיים שבהם יידונו מחלוקות הנוגעות, בין היתר, לשכר ותשלומים לספורטאים, כדלקמן: "(א) היתאחדות או איגוד יתקינו תקנונים שיסדירו את הניהול התקין של הענף או של ענפי הספורט שהם מרכזים, לרבות תקנונים בדבר משמעת, שיפוט פנימי, ובכלל זה מוסדות השיפוט הפנימיים וסדרי הדין שלפיהם ידונו... וכן בדבר שכר ותשלומים לספורטאים, למאמנים ולבעלי תפקידים אחרים." הפרשנות הכללית המקובלת לבוררות הסטאטוטורית הקבועה בסעיף 10 (א) לחוק הספורט רואה בבוררות זו "בית-דין מיוחד" בשונה ממוסדות בוררות שלא זכו לעיגון מפורש בהוראות חוק ושהן כל כולן פרי הסכמה של הצדדים להסכם [ראו רע"א 180/07 כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל, ניתן ביום 4.10.09)].

...

עם זאת ואף כי סבורים אנו כי יש טעם של ממש בדברים שהובאו בפסיקות השונות שצוטטו בבקשה אשר למגמה להעביר למוסדות השיפוט הפנימיים את מכלול הסכסוכים בין שחקן לקבוצתו - כולל אלו העוסקות בנושאי שכר ותשלומים מכח יחסי עובד מעסיק - לאור הייחודיות שבענף והיכרות הבוררים עם סוגיות ייחודיות לעולם זה, כמו עם ההסכמים המיוחדים החלים במסגרת התקשרות שחקן עם קבוצתו, מצאנו כי נוכח עילות התביעה הסובבות במקרה זה אך סביב משפט העבודה הקוגנטי ואינן חורגות הימנו – כאשר ברור לנו כי אף אלו ייחתכו ויוכרעו לפי הסכם העסקה המיוחד על מכלול נסיבות חתימתו ולא במנותק ממנו – אזי לפי ההלכה הפסוקה, מדובר בתביעה לזכויות ממשפט העבודה המגן, שכאמור ההלכה כעת היא כי אלו אינן ברות בוררות ועל כן אין בידינו לקבל את בקשת המבקשת לעכב את ההליכים כאן תוך הפניית הצדדים למוסד לבוררות.

משזוהי מסקנת הדברים – קרי כי עניינה של התביעה נעוץ במשפט העבודה הקוגנטי – וודאי שאין בידינו לקבל את בקשתה החליפית של המבקשת והיא דחיית התביעה על הסף מטעמי חוסר סמכות עניינית.

סוף דבר הבקשה, על ראשיה, דינה דחייה.

המבקשת מצידה הגישה "בקשה לעיכוב הליכים ולהארכת המועד להגשת כתב הגנה". לטענתה, בהסכמי ההעסקה של המשיב נכללו סעיפי בוררות לפיהם "חילוקי דיעות שבין הקבוצה לבין השחקן או בין השחקן לבין הקבוצה, בכל הקשור להוראות הסכם זה, יובאו להכרעת בורר שימונה מכוח תקנון המוסד לבוררות של ההתאחדות" ומשכך על התובענה להתברר במוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל (להלן – המוסד לבוררות).

בשלב זה, המבקשת לא עתרה להעברת ההליך למוסד לבוררות כי אם לעיכוב ההליכים בתובענה, עד להכרעה של בית דין זה בהליך שבמסגרתו אוחד הדיון בשתי בקשות רשות ערעור (בר"ע 44937-01-21 עמותת הפועל רעננה - המחלקה לכדורגל – אלי בבייב; בר"ע 19063-02-21 עמית בן שושן – מועדון הכדורגל מ.ח בית"ר ירושלים (2001) בע"מ) שעוסקות בשאלה זו ממש, קרי היחס שבין סמכותו העניינית הייחודית של בית הדין לעבודה בתביעות מעין אלה אל מול סמכות מוסדות הבירור הפנימיים של אגודות הספורט (להלן – ההליך המקביל).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, כמו גם בחומר הנוגע לעניין מתיק בית הדין האזורי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, גם מבלי להידרש לתגובת המשיב.

על כן נדחתה אותה בקשת רשות ערעור והוער, כי "ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בהחלטות דיוניות של הערכאה שלפניה מתנהל ההליך ושלפניה פרושה יריעת ההתדיינות בין הצדדים, למעט במקרים חריגים ויוצאי דופן". לטעמי, גם ענייננו אינו נמנה עם אותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים התערבות בהחלטת בית הדין האזורי, עת בשלב זה כל אשר נדרשה המבקשת הוא להגיש כתב הגנה (שישמש אותה ממילא גם בהליך הבוררות, ככל שיתקיים בסופו של דבר) וההליך נקבע לדיון מוקדם בלבד, ולא לדיון הוכחות.

סוף דבר הבקשה נדחית.

בע"א 825/88 ארגון שחקני הכדורגל בישראל, עמותה נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל בעמ' 108-107, נידרש הנשיא (דאז) שמגר לשאלה, אם תקנון ההתאחדות לכדורגל נחשב כתקנה בת פועל תחיקתי, והשיב על שאלה זו בשלילה.

שאלת הדין הראוי במקרה של סתירה בין תקנון המוסד לבוררות של ההתאחדות לספורט בישראל, לבין תקנון בוררות "פנימי" של איגוד ספורט החבר בהתאחדות, נדונה בספרה של ד' פלפל הספורט בראי המשפט בעמ' 171, לעניין זה סברה המחברת כי: "תשובה לשאלה זו צריכה להבחין בין נושאים המיוחדים לענף ספורט מסויים, לבין הוראות בוררות כלליות.

...

נוכח האמור אני סבורה כי גם בעניינינו אין לראות בתקנות האליפויות משום דין מהותי, אשר ממנו הופטר הבורר לפי סעיף 8 לתקנות המוסד לבוררות.

אשר-על-כן באתי לכלל מסקנה כי הוראות תקנות האליפויות אינן כובלות את הבורר בבואו להכריע בסכסוך שהובא לפניו, ועליו לפסוק ככל שייראה לו צודק ונכון בנסיבות העניין.

סוף דבר בשל הנימוקים המפורטים לעיל, אני דוחה את הבקשה לביטול פסק הבוררות.

יפים לעניין זה דברים שאמר כב' השופט אמנון שטרסנוב בעתירה שהופנתה כנגד ההתאחדות שעניינה היה, כמו כאן, אכיפה של הוראת תקנון של ההתאחדות עליה: "דעתי היא, כי לא רק לבית המשפט אלא גם להתאחדות לכדורגל ולמוסדותיה המוסמכים יש תפקיד מחנך ממדרגה ראשונה ועליונה. המדובר בגוף נכבד ורב השפעה ביותר, האחראי ומנהל את הספורט הפופולארי ביותר במדינת ישראל, ודומה כי בעולם כולו. ספורט הכדורגל מרכז אליו התעניינות ציבורית עצומה של המוני עם ישראל, ביניהם בני נוער וצעירים רבים, הנוהרים מדי סופשבוע למגרשי הכדורגל, או צופים במשחקים בטלוויזיה. דווקא כשמדובר בהתאחדות לכדורגל, שהינה גוף מעין-ציבורי בעל סמכויות נרחבות והשלכות ניכרות על חיי הספורט בישראל, יש לנהוג הקפדה יתרה ומיוחדת בשמירה על הכללים ועל ההוראות, שהיא עצמה אף קבעה לה בתקנון או בהוראות הפנימיות שלה, ושעניינם טוהר המידות ונקיון הכפיים בניהול חיי הספורט במדינה." (ה"פ 10943/99 אגודת הספורט של הפועל כבר סבא נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל ואח',לא פורסם, ס' 23 לפסה"ד).

...

סוף דבר 13.

א.התובענה נדחית על כל עתירותיה.

ב.לאחר ששקלתי בדעתי אני מחליט שלא לעשות צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו.