תקנה 67(א) לתקנות התעבורה זכות קדימה במעבר חציה

האשמה ומהלך הדיון הנאשמת הודתה והורשעה בעבירות של: היתנהגות הגורמת נזק – עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"); אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים מעבר חציה בביטחה – עבירה לפי תקנה 67 א' לתקנות התעבורה; נהיגה בקלות ראש – עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"); חבלה של ממש לפי סעיף 38 לפקודת התעבורה – עבירה לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה; עקיפה לפני מעבר חציה – עבירה לפי תקנה 47(ה)(3) לתקנות התעבורה.

אותה שעה הלכו במקום הולכי רגל שחצו את הצומת במעבר החציה מימין לשמאל כיוון נסיעת הנאשמת, כאשר רכב אחר נעצר לפני רכב הנאשמת ונתן זכות קדימה במעבר החציה להולכי הרגל על מנת להשלים מעבר חציה בביטחה.

...

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, עיינתי בפסיקה הנוהגת, לרבות הפסיקה שהועברה על ידי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי מתחם העונש ההולם בענייננו מתחיל ממאסר על תנאי, לצד פסילה משמעותית עד למאסר בפועל לצד פסילה ממשוכת של שנים.

בנסיבות דנן, הגעתי למסקנה כי העונש הראוי לנאשמת הינו צו שירות לתועלת הציבור בהיקף נרחב של 300 שעות.

לפיכך, אני דן את הנאשמת לעונשים הבאים: תשלום קנס בסך 2,000 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתם.

החלטה הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירות כדלקמן : אי מתן זכות קדימה במעבר חצייה לפי תקנה 67 (א) לתקנות התעבורה.

...

יחד עם זאת, הגם שהנאשם אדם נורמטיבי ועברו התעבורתי מדבר בעד עצמו, אין לתת לנסיבות האישיות משקל מכריע מאחר ורוב הנהגים המורשעים בעבירות של גרימת תאונות דרכים שתוצאותיהן קשות הינם נהגים נורמטיביים.

נוכח כל האמור לעיל, לאחר ששקלתי את הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ותוצאת התאונה, את הפגיעה בערך המוגן של שמירה על בטחון ושלום הציבור, מדיניות הענישה הנוהגת, וכן שקלתי בתוך מתחם הענישה את הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה ואת רכיב השיהוי, אני מטילה על הנאשם את העונשים הבאים : 4 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות בחברת המשקם רחוב השפלה 7 פתח תקוה.

זאת בנגוד לתקנה 67(א) לתקנות התעבורה התשכ"א – 1961.

קיים הבדל בין סעיף 67 (א) בו הואשם הנאשם הקובע : "נוהג רכב המתקרב למעבר חציה, והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החציה בביטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך", לבין סעיף 67(א1), הקובע כי: "נוהג רכב המתקרב למעבר חצייה, יאט את רכבו אם הולך רגל עומד על המדרכה בסמוך למעבר החצייה ואם ניכר שבכוונתו של הולך הרגל לחצות את הכביש, ייתן לו זכות קדימה". ע"פ הסעיף בו הואשם הנאשם יש להוכיח כי בהתקרב הנאשם למעבר החצייה, כבר החלה החצייה של השוטר.

...

כאשר מגיע בית המשפט למסקנה כי חרף הראיות שנאספו, ואשר מצביעות לכאורה על אשמת הנאשם, קיימת עדיין אפשרות כי הראיה שלא נאספה היתה מעלה ספק סביר באשמתו – או אז הדין הוא שיש להורות על זיכוי מחמת הספק .

ודוק: מסלול זה איננו בבחינת "יש מאין" תרתי משמע, וכבר מצאנו מקרים שבהם הלכו בו הערכאות המבררות .

לאחר ששמעתי את העדויות, נותר ספק בלבי האם אכן השוטר החל בחציית הכביש טרם הגיע הנאשם למעבר החצייה.

מדובר במבחן מהותי ולא טכני, ואין להגיע למסקנה גורפת כי כל אימת שלא נרשם מזכר על ידי שוטר נוסף שהיה בשטח, או שלא הובא עד תביעה להעיד יהיה בכך משום פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להתגונן.

בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה תת"ע 390-04-18 מדינת ישראל נ' אריה צביקל תיק חצוני: 51116237333 בפני כבוד השופטת בכירה אטליא וישקין מאשימה מדינת ישראל נאשמים אריה צביקל אריה צביקל הכרעת הדין מצאתי הנאשם זכאי וזאת מחמת הספק. להלן נימוקי הזיכוי : הנאשם אשר בפניי מואשם כי ביום 19.10.17 בשעה 15:00 נהג ברכבו ברחוב כיכר העצמאות בנתניה, וכשהתקרב למעבר החציה הסמוך לבית מס' 8 לא איפשר להולך רגל שחצה את המעבר להשלים את החציה בביטחה. זאת בנגוד לתקנה 67(א) לתקנות התעבורה התשכ"א – 1961. פרשת התביעה ע"ת 1 טל קורל, שוטר תנועה אשר ערך את הדו"ח (ת/1). לדברי השוטר, עמד על רגליו במרחק של כ- 15 מטר לערך ממעבר החציה, כאשר יש לו ראות טובה לכיוון מעבר החציה. כשהולכי הרגל חצו והגיעו לפס השני (מתוך 10) במעבר החציה, הגיע הנאשם עם רכבו למעבר והמשיך בנסיעה מבלי לעצור ומבלי לתת להולכי הרגל זכות קדימה. העד בחקירתו הנגדית ציין כי מדובר בכביש חד סיטרי, בן שני נתיבים אולם איננו זוכר בדיוק באיזה נתיב נסע הנאשם. כן ציין העד, כי מקום רישום הדו"ח איננו המקום בו ראה את העבירה. אולם, בדו"ח לא ציין היכן עמד בעת שראה את העבירה. לדבריו עמד בצדו הימני של הרחוב כאשר פניו לכיוון ממנו הגיע הנאשם. העד אף ציין כי איננו זוכר איך בדיוק עצר הנאשם לאחר שהורה לו לעשות כן. לדברי העד, כי הייתה איתו שוטרת בעת אכיפת העבירה, אולם איננו זוכר היכן עמדה ואיננו יודע מה ראתה ואף לא ציין נוכחותה בדו"ח. לבקשת ב"כ הנאשם שרטט העד על גבי תרשים כיוון חציית הולכי הרגל על מעבר החצייה. בהמשך לאחר שעיין בדו"ח, ציין כי כיון החצייה הנו הפוך ממה שסימן... עוד ציין העד כי הולכי הרגל חצו את מעבר החצייה בביטחה וכן הן לא היו מספיק קרובות לרכב על מנת להפגע ממנו. פרשת ההגנה עדות הנאשם הנאשם העיד כי נסע במסלול הימני ופנה לשמאל לתוך רחוב כיכר העצמאות. אז ראה את השוטר בצד שמאל בצד הנגדי של הכביש. השוטר סימן לו לעצור במפרץ החניה ,שם עמד רכב נוסף שהשוטרת רשמה לו דו"ח . השוטר טען באוזניי הנאשם כי לא נתן זכות קדימה במעבר חצייה. לדברי הנאשם לא היה צורך לעצור במעבר החצייה, מאחר ולא היה אף אחד על המעבר וכן לא היה אדם שהוריד רגלו למעבר. כן ציין הנאשם כי גם מה שרשם השוטר שמעבר החציה הנו בן 10 פסים איננו נכון, במעבר יש 8 פסים, לדבריו בדק את העניין מספר פעמים בשנה האחרונה ואף צירף תמונה המראה זאת. עדת הגנה 1 ****ה עמידן צביקל לדברי העדה שהנה בת זוגו של הנאשם, ביום הארוע ישבה ברכב במושב הימני הקידמי. לדבריה נסעו מכיוון ביתם לכיוון מרכז נתניה, וכשהגיעו לכיכר העצמאות, לא היו אנשים במעבר החצייה, לפיכך לא היו צריכים לעצור. העדה מספרת כי הם נסעו בנתיב הימני של הכביש ולפתע השוטר סימן להם לעצור. טענות הצדדים טענת המאשימה: המאשימה בסיכומיה ביקשה להרשיע את הנאשם, לטענתה יש לקבל את גרסת עד התביעה לפיה היו הולכי רגל על מעבר החצייה בפס השני , והנאשם לא עצר לפני המעבר. טענות ההגנה: תמצית טיעוני ההגנה הנם כי יסודות העבירה לא הוכחו מעל לכל ספק סביר וכן כי יש להעדיף עדות הנאשם ובת זוגו על עדות השוטר. דיון ב"כ הנאשם טענה בסיום פרשת ההגנה כי יש לזכות את הנאשם בטענה של: " אין להשיב לאשמה". ב"כ המאשימה טענה כי קיימות ראיות לכאורה וכי די בכך. בהחלטתי, הוריתי כי על הנאשם להשיב לאשמה. החלטתי זו הנה לאור העובדה שסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי הרף הנידרש לקביעה שעל הנאשם להשיב לאשמה הנו "ראיות לכאורה". ת/1 – דוח השוטר בו מצוינות נסיבות העבירה, מהוה ראיות לכאורה לאשמתו של הנאשם. שאר הטענות מקומן בשלב הסיכומים לאחר שמיעת כל הראיות. אשר להערכת העדויות: לאחר ששמעתי את עדות הנאשם, עדות עדת ההגנה ועדות עד התביעה ולאחר ששקלתי את טענותיהם, והתרשמתי מהופעתם בבית המשפט, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לזכות את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וזאת מחמת הספק. אין מחלוקת בדבר המצאותו של מעבר חצייה במקום הארוע ואין מחלוקת כי הנאשם לא עצר לפני מעבר החצייה. נקודת המחלוקת בין הצדדים הנה האם היו הולכי רגל על המעבר, אם לאו. להוכחת האישום הובאה עדותו היחידה של השוטר טל קורל. כתחליף לחקירה ראשית ומכוח הילכת "הקפאת הזכרון", הוגש הדו"ח נשוא כתב האישום ת/1. בעבירה נשוא כתב אישום זה ניתן להרשיע על סמך עדות יחידה של ע"ת/1 שבת/1, אולם הרשעה כנ"ל טעונה בדיקה במשנה זהירות בכפוף לכך שבעדות אין חוסרים והעדות איננה מעלה תמיהות. במקביל, יש לבחון מהימנות עדות הנאשם ועדי הגנה אשר עמו. בחנתי העדויות אשר בפניי והגעתי למסקנה כי בת/1 ליקויים וחוסרים הפוגמים בהוכחת עמדת התביעה. בדו"ח לא פורט מקום נקודת תצפיתו של העד ומרחקו ממעבר החצייה. לא פורט נתיב נסיעתו של הנאשם, לא צויין בדו"ח מתי בדק השוטר את המעבר, ובאיזה אופן גרם הנאשם הפרעה להולכי הרגל. לא ציין כמה הולכי רגל חצו והאם הנאשם גרם להם לעצור בחצייה השוטפת. בארוע אף הייתה נוכחת שוטרת נוספת, אשר פרטיה לא נרשמו בדו"ח והיא לא רשמה דבר. בעדותו בבית המשפט לא ידע העד לתת מענה מספק באשר למעשיה של השוטרת בעת אכיפת העבירה. מחדלו זה, פוגע ביכולת הנאשם להיתגונן. בעיניין זה, יש להפנות לדברי כב' השופט בן יוסף בעפ"ת (תל אביב) 43875-12-10 ירון שקופ נ' מדינת ישראל. "כלל הוא, לדעתי, שכל שוטר שהוא עד לעברה חייב לתעד אותה. תרצה התביעה – תצרף אותו כעד תביעה; לא תרצה – לא תצרף אותו. אך הוא חייב לרשום דוח, ולו דוח האומר שלא ראה דבר. העובדה ששני שוטרים עדים לבצוע עברה ורק אחד רושם דוח, לעולם יש בה פגיעה מהותית ביכולתו של נאשם להיתגונן." וכן דבריו בעפ"ת 34653-04-13 בר נ' מדינת ישראל: "הנני סובר שיש חשיבות לעניין גם מבחינה חינוכית. התראותיי שוב ושוב שבסיטואציה, בעיקר בסיטואציה של עדות מול עדות, כאשר יש עד נוסף שהלה לרשום דו"ח אפילו לא ראה, גם אם לא יצורך כעד תביעה, הנו דבר שחובה לעשות, לא הועילו. צריך איפוא לחנך את השוטרים שינהגו כמצוותו של בית המשפט העליון כבר עם קום המדינה. חוסר ברשום של שוטרים שצריכים לרשום את שהם רואים או שומעים בעיניין פעוט של בררת משפט מביא אותם ללמוד שאין חובה לרשום כל חובה בחקירה או בארוע גם בעניינים חשובים יותר, כבדים יותר והעלמת עין בעין מהצורך לקיים חקירה ראויה ולהסתפק בראייה מספקת שלעולם איננה מספקת בנסיבות כבמקרה שלנו, עלול להביא לעיוותי דין שמהם יש להזהר. הינה המישטרה הייתה ערה לדבר, בטופס שעליו נרשמים הדו"חות ונימסר ביד לעבריין התעבורתי, טופס 4241 יש מקום המיועד לרשום את פרטיהם של העדים, אי רישום העדים יוצר באופן מובנה פגם שיכול להביא לעיוות דין, כאמור. היתעלמות השוטרים מן הרישום של פרטי העדים אינה ראויה ויש לתקנה". משנתגלו חוסרים משמעותיים בפרטים הרשומים בדוח], ומשעה שעדות עד התביעה בבית המשפט, לא הצליחה ליישב חוסרים אלו – די בכך לקבוע כי נוצר ספק בדבר אשמת הנאשם. תוצאת קביעה זו, הנה זיכויו של הנאשם מחמת אותו ספק. משהגעתי למסקנה זו, מתייתר הצורך לידון בשאר טיעוני ההגנה. ניתנה היום, ד' טבת תשע"ט, 12 דצמבר 2018, בהיעדר הצדדים. 5 מתוך 5

...

שאלת אחריותו של הנאשם לגרימת התאונה צריכה להבחן ביחס לחובותיו של נהג המתקרב למעבר חצייה כפי שהיה במקרה זה. בהתאם לתקנה 67 לתקנות התעבורה: (א)נוהג רכב המתקרב למעבר חציה, והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החציה בביטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך. (א1) נוהג רכב המתקרב למעבר חצייה, יאט את רכבו אם הולך רגל עומד על המדרכה בסמוך למעבר החצייה ואם ניכר שבכוונתו של הולך הרגל לחצות את הכביש, ייתן לו זכות קדימה.

...

בהתאם, אני מרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

<#8#> גזר דין לאחר ששקלתי את מהות העבירות, נסיבות ביצוען (פגיעה בהולך רגל על מעבר חצייה כמפורט בהכרעת הדין הנ"ל), הערך החברתי עליו יש להגן (הגנה על ציבור המשתמשים בדרך) והפסיקה הנהוגה, אני סבור כי מתחם העונש ההולם צריך לכלול פסילה בפועל שלא תפחת מ-3 חודשים (פסילת המינימום הקבועה בחוק) ולא תעלה על 6 חודשים וקנס משמעותי.

עם זאת, אתן לכך משקל מסוים לקולה במסגרת גזה"ד. אציין, כי לטעמי היה מקום להשית בתיק זה פסילה ארוכה מפסילת המינימום הקבועה בחוק, אך נוכח עתירת המאשימה לפסילה שלא תפחת מפסילת המינימום, אין בדעתי להשית פסילה ארוכה יותר ואני גוזר על הנאשם כדלקמן: - אני דן את הנאשם לתשלום קנס בסך  1500  ש"ח.   הקנס ישולם ב- 5  תשלומים שווים ורצופים החל מתאריך 15.3.18  ובכל  15  בחודש שאחריו.