תקנה 41(ב) לתקנות סדר הדין הפלילי (הודעה על זכות ערעור)

מסקנתי זו מבוססת על סמך הנימוקים הבאים: הואיל ומדובר בתביעה בסדר דין מהיר , ינומק פסק הדין באופן קצר ותמציתי , בהתאם לקבוע בתקנה 214 ט"ז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

גירסתה זו תואמת את הודעתה למבטחת בטופס ההודעה על תאונה שנמסרה ביום התאונה בה תארה הנתבעת את התאונה כדלקמן: "נסעתי בנתיב הימני ברחוב לישנסקי, רכב שהיה בצד השמאלי של הנתיב חתך אותי בשביל להכנס לחניה שהייתה בצד ימין ונכנסתי בו מאחור בטמבון אחורי ימני". חזוק משמעותי לגירסתה העקבית של הנתבעת מצאתי בעדותו של העד הניטראלי, מר משה כהן, אשר היה לו חשוב להגיע במיוחד מפרדס חנה ולהעיד בבית משפט מה ראו עיניו בעת קרות התאונה.

ניסיונו של ב"כ התובעת לערער את אמונו של בית המשפט בעדות זו – לא צלח.

נפסק כי פס"ד פלילי מרשיע משמש כראיה קבילה גם במשפט אזרחי שאחד מבעלי הדין בו נעדר כל זיקה להליך הפלילי, כאשר לזרותו של אותו בעל דין להליך הפלילי יש נפקות בדמות אפשרות מקילה להתיר לו להביא ראיות לסתור את פסה"ד הפלילי, משום שלאותו בעל דין לא הייתה שעת כושר להביא ראיותיו לפני ביהמ"ש בהליך הפלילי [ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' ממן, פ"ד מט (1) 208 (1974)]].

תקנה 40 לתקנות התעבורה, התשכ"א -1961 קובעת כי "(א) לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון". תקנה 41 לתקנות התעבורה מוסיפה וקובעת כי "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעתו או כשהוא מתחל לנוסע ולא יסטה מקוו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בביטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש". תקנה 21 היא תקנה כללית המטילה חובת זהירות על עובר דרך ומורה כי על עובר דרך להתנהג באופן שלא "יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך"; "יגרום נזק לאדם או לרכוש"; "יפריע את התנועה ולא יעכבנה" או יסכן חיי אדם".

...

אשר על כן ובהתאם לכל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

תקנה 51 לתקנות התעבורה מדגישה את החובה לנסוע בדרך במהירות סבירה וכלשון התקנה : " לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב". לנוכח תנאי הכביש והעובדה כי קבעתי שהנתבעת נסעה במהירות שאינה תואמת לנסיבות הראויה אני סבורה כי תרומת הרשלנות של הנתבעת מגיעה כדי 20% וכך אני קובעת.

אשר על כן ובהתאם לכל האמור לעיל, אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 3,270 ₪, שכ''ט עו''ד בסך 2,000 ש''ח החזר אגרה ששולמה וכן ההוצאות בגין שכר העדים שפסקתי במהלך הדיון שהתקיים לפניי.

בנוסף, ככל שלא שולם קנס שנימסר על דרך הצמדת הודעה לרכב הנהג, ובעל הרכב לא ביקש להשפט, קובעת תקנה 41(ב) לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 (להלן: "התקנות") כי תומצא לבעל הרכב הרשום ברשות הרשוי הודעת תשלום קנס חדשה, כאשר תקנה 44א לתקנות קובעת חזקת מסירה בקשר להודעה לתשלום קנס, אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו. עוד צוין כי תקנה 13 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 מוסיפה וקובעת, כי בעל רכב חייב להודיע על כל שינוי שחל בפרט מן הפרטים הרשומים בתעודה (רישיון נהיגה/רכב), ובכלל זה בכל שינוי בדבר כתובתו.

במקרה הנידון, נקבע כי מכיוון שמדובר בבררת משפט, והחיוב הפסוק מתגבש, עקב כך שמקבל הודעת קנס (המבקש), לא ביקש לבטל את הקנס ולא הודיע על רצונו להשפט, הדיעה המקובלת היא שהחיוב הפך חלוט במועד שבו חלפה זכותו של המבקש לבטל את הדו"ח והוא לא ביקש להשפט.

לטענתם, צדק בית משפט קמא כאשר קבע בפסק דינו כי מדובר בדוחות חלוטים כדין וכי הקנסות הוטלו על החייב כחוק, לאחר שהערכאות הפליליות המוסמכות (בית המשפט לעניינים מקומיים) דחו את בקשות המבקש לביטול הקנסות, המבקש לא ערער על החלטות אלו והן הפכו לחלוטות.

...

דעתי היא כי חובו של המשיב לעירייה עונה להגדרה זו. לפיכך, מסקנתי היא כי יש לקבל את הערעור ולאפשר לעירייה לגבות את חובו של המשיב בגין קנסות החנייה, למרות שמדובר בקנסות שנוצרו לפני צו הכינוס, ועל אף סיומו המוצלח של הליך פשיטת הרגל בדרך של הפטרת המשיב מחובותיו עם אישור ההסדר".

המבקש לא הצביעה על נימוקים המצדיקים התערבות בקביעותיו של בית משפט קמא, ולפיכך, אין מנוס מדחיית הבקשה.

סוף דבר סיכומו של דבר – הבקשה נדחית.

חובת המסירה של הודעת תשלום הקנס לשיטתו של ב''כ הנאשם, היא תחילה לנהג שביצע את העבירה כפי שעולה מתקנה 40 וטופס 8א לתקנות סדר הדין הפלילי.

בתוך כך עשוי בית-המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם, לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו, לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה, למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להיתגונן, לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה, למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום-לב. כך למשל ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האנטרס הצבורי שבהעמדה לדין, וככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר, ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר, יגבר משקלו של האנטרס הצבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות.

יפים לענייננו דבריה של כב' השו' סוקולוב בעפמ''ק 50075-11-18 מדינת ישראל נ' מזרחי, בו פסקה בעיניין סמכות הרשות להציב מצלמות לצורך אכיפת עבירות החניה: ''ב"כ המערערת הפניתה את בית משפט קמא לסמכות המערערת להסדיר חניית רכב בתחומה לפי הוראות סעיף 235(3) לפקודת העיריות, סמכותה להתקין חוקי עזר לפי סעיף 250 ו-251 לפקודת העיריות, סעיף 77(א) לפקודת התעבורה, תקנות התעבורה וסמכות עזר לפי סעיף 17 לחוק הפרשנות.

כפי שנפסק בעפ"א 9810-09-15 עריית תל אביב יפו נ' נמרוד בוקר (מיום 13.10.15): "בהתאם להוראת תקנה 41 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד- 1974... אין חובה להצמיד את הודעת תשלום הקנס לרכב. המצאה כדין תעשה באמצעות משלוח הודעת תשלום הקנס לכתובתו העדכנית של הבעלים במשרד הרשוי. תקנה 41 א קובעת מפורשות כי בעבירות קנס, מסוג זה, מותר להצמיד לרכב הודעה על מעשה העבירה עם הודעת תשלום הקנס (לפי טופס 8א של התוספת) אך אין כל חובה לעשות כן.

...

אם כן מצאנו למדים, כי הרשות עמדה בחובות המוטלות עליה בהליך הוצאת הקנס ומסירתו לידי הנאשם.

על כן אני מקבלת בקשת המאשימה להוספת עד תביעה מטעמה מר שמעון אשכנזי.

לאור כל האמור, אני דוחה את טענותיו המקדמיות של הנאשם.

ב. ביום 29.1.23 פנתה המשיבה לבית משפט קמא וביקשה מתן החלטה בדבר היתיישנות 98 הודעות קנס מכח סעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982,(להלן:"החסד"פ"), לחלופין, ליתן צו המורה למערערת לאפשר למשיבה להגיש למערערת בקשות להסבת הודעות הקנס ע"ש הנהגים/שוכרי המכוניות, ובנוסף התבקש בית משפט קמא ליתן צו המורה למערערת להסב הודעות הקנס ע"ש הנהגים/שוכרי המכוניות, הכל לפי רשימה אשר צורפה לבקשה.

3) בעבירות קנס גובר עקרון סופיות הדיון על זכות הגישה לערכאות ויש להתייחס בדווקנות למועדים שנקבעו בחוק ובפסיקה 4) אשר להמצאת הודעות הקנס למשיבה- היתקיימה חזקת המסירה כאמור בתקנה 44(א) לתקנות סדר הדין הפלילי ,תשל"ד-1974 (להלן: "תקנות סדר הדין הפלילי")לפי שהודעות הקנס הועברו לרשות הדואר למשלוח בדואר רשום והן נשלחו בפועל ולא עלה בידי המשיבה לסתור את חזקת המסירה.

(4) הביטוי בסעיף 41 לתקנות סדר הדין הפלילי " תומצא לבעל הרכב הרשום ברשות הרשוי" מתייחס לזהות הבעלים ולא למענו.

...

יישומם של הכללים במקרה זה מוליך לכלל מסקנה כי אך בשוגג לא נכלל עדכון אוטומטי של כתובות החברות ברשם החברות למשרד הרישוי בדומה לעדכון האוטומטי של כתובות האזרחים מן היישוב במרשם האוכלוסין למשרד הרישוי ולהלן הנימוקים: תקנה 13(א1) באה לעולם בשנת 2007.

על התועלת, בלחיצת מקש אחד אשר תחסוך מהכל את הטרחה המרובה ר' פסקה 20 בפסק דינו של של כב' השופט סולברג, בהקשר שונה אך טעמו יפה גם לסוגיה זו, אודות עידן הדיגיטציה (בש"פ 9075/12 מוחמד ג'אבר נ' מדינת ישראל (14.4.14)): "ומכל מקום, אם יש צורך בהזנה הדדית של מידע בין הרשויות הללו, הדבר יֵעשה בלי צורך במעורבות מצִדו. בעידן שבו אנו חיים, קִדמה של טכנולוגיה, תקשורת ומחשוב..." אחר כל אלה הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום להשלמה שיפוטית בסוגיה זו,ברוח החלטת בית משפט קמא.כמו כן יש לפעול להקמת ממשק בין רשם החברות למשרד הרישוי אודות עדכון שינוי כתובת.

הערעור נדחה אפוא.

למחרת אותו היום, השיב מנהל המבקשת לפניית נציג הבנק באמצעות הודעת דואר אלקטרוני, במסגרתה סיפק הבהרות קצרות לשאלותיו וצרף לה עותק משאלון KYC של חוסין אשר נשא תאריך של יום 20.02.2022.

הלכה היא עמנו כי בשל התרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית מהצדדים שלפניה, נתון בידה שיקול דעת רחב בעיניינם של סעדים זמניים, וכפועל יוצא, התערבותה של ערכאת העירעור בהחלטות שכאלה תיעשה במקרים חריגים בלבד, בהם להכרעה בסעד הזמני השפעה בלתי הפיכה או מהותית על זכויות הצדדים (ראו למשל: רע"א 6449/23 רוקח נ' תושבי נוב – אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ, פסקה 16 (26.09.2023) (להלן: עניין רוקח); רע"א 6307/21 זכאים נ' ביטן, פסקה 15 (10.11.2022) (להלן: עניין זכאים); סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).

יצוין, כי בעת התקנת תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקסד"א או התקנות החדשות) נוספה הוראה אשר לא בא זכרה בתקנות הישנות, אך עוגנה עוד קודם לכן בפסיקתנו, לפיה כחלק משקולי מאזן הנוחות, שומה על בית המשפט לבחון גם את הנזק שעלול להגרם "לעניין צבורי" כתוצאה ממתן הסעד הזמני (תקנה 95(ד)(1) לתקסד"א; רוזן-צבי, בעמוד 475)).

סבורני, כי כל קביעה אחרת עלולה לסכל, הלכה למעשה, את יכולתם של התאגידים הבנקאיים למלא תפקידם כ'שומרי סף' בתחום הלבנת ההון ומימון טירור; תגדיל את חשיפת הציבור לסיכונים אלו; ואף עלולה לחשוף את התאגידים הבנקאיים לפגיעה במוניטין שלהם או לסנקציות פליליות – הן במדינת ישראל, הן מחוצה לה. בהנתן האמור לעיל, לא מצאתי להתערב במסקנת בית משפט קמא ביחס לסכויי התביעה.

...

ודוק, בוודאי כי אין לגזור מדברים אלו כי מסקנה זו תהא מחויבת בכל מקרה ומקרה בו תונח לפני בית המשפט בקשה למתן צו מניעה זמני, ביחס להחלטה שנתקבלה מכוח סעיף 2 לחוק הבנקאות.

סוף דבר בהינתן כל האמור לעיל, מצאתי כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור שלפניי.

סבורני, כי קביעה אחרת הייתה עלולה להקשות עד מאוד על התאגידים הבנקאיים במימוש תפקידם החשוב במאבק בהלבנת הון ובמימון טרור – שעל תפקידם החשוב של התאגידים במאבק זה, עמדתי בהרחבה בדבריי לעיל.