תקנה 40(א): איסור סטייה מנתיב נסיעה מסוכנת

מנגד, המשיבה טענה, כי העונש שגזר בימ"ש קמא אינו משקף את חומרת העבירות וסוטה לקולה מרמת הענישה המתחייבת מהעברות בהן הורשע המערער ורשלנותו החמורה; בימ"ש קמא שגה עת לא ייחס משקל רב יותר לתוצאות מעשיו של המערער אשר גרמו לנפגעת לחבלות של ממש וכן גדעו קריירה ספורטיבית באיבה; בימ"ש קמא לא ייחס משקל מספיק לעובדה כי המערער לא קיבל אחריות על מעשיו וניהל הליך משפטי ארוך; בימ"ש קמא שגה עת נימנע מהטלת רכיב של מאסר בפועל לאור היתנהגותו המסוכנת של המערער והסתפק בהטלת עונש פסילה קצר.

אף יתרה מכך, בעבירה לפי סע' 62 (2) לפקודת התעבורה האוסרת על נהיגה ברשלנות כמו גם לפי תקנה 21(ב)(2) המטילה חובה לנהוג בזהירות בדרכים, שרשלנות היא היסוד הנפשי בשתיהן: "התערבותו של גורם זר, המשתלב לתוך מעשה הרשלנות המקורי או בא אחריו, ואשר נוטל חלק ביצירת הנזק, אין בה כשלעצמה כדי לפטור את גורם הנזק הראשוני מן האחריות... עולה כי כדי לקבוע אם מוצדק לראות במעשה הרשלנות המקורי, מבחינה משפטית, משום סיבה לתאונה, עלינו להעזר במבחן הציפיות, עלינו לשאול את עצמנו אם מעשהו או מחדלו של הגורם המתערב - בין אם הוא צד שלישי ובין אם הוא הניזוק עצמו - היה בגדר הציפיות הסבירה אשר על גורם מעשה הרשלנות המקורי, חובה היה, לחזותו" (ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל פ"ד ל(2) 561, 574); כן נקבע :" כידוע, גם רשלנות חמורה מצידו של הנפגע איננה מספיקה לנתק באופן אוטומאטי את הקשר הסיבתי המשפטי בין המעשה לבין התוצאה, והשאלה היא לעולם שאלת גדריה של חובת הצפיות הראויה (ראו: דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385, 393 (2002)"(רע"פ 7468/07 מרים לוקשינסקי נ' מדינת ישראל, פס' 39 (19.3.12).

המערער הורשע גם בעבירה של סטייה מנתיב נסיעה לפי 40 (א) לתקנות התעבורה המורה לנו: "לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון". תחילה יש להזכיר כי הכלל הוא שעבירות תעבורה הן מסוג אחריות קפידה אלא אם משתמע אחרת מהחיקוק עצמו (רע"פ 2929/04 מדינת ישראל נ' רפאל אוחנה, פס' 5 (25.6.07) באשר לעבירה זו אין זכר לשאלת היסוד הנפשי זאת בשונה מהעברות הקודמות, ומכאן בררת המחדל היא שעסקינן בעבירה מסוג אחריות קפידה.

...

בסופו של דבר על ביהמ"ש להשקיף על כלל הראיות תוך התחשבות במחדלי הצדדים אותם נכון לשקלל.

באם מבט כולל זה מביא למסקנה כי אשמת הנאשם הוכחה מעבר לכל סביר, אזי נכון להרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום: "השאלה אינה האם אפשר וראוי לנקוט בצעדי חקירה נוספים, אלא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר" (רע"פ 4389/12 אנטולי סצקו נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (6.6.12); ע"פ 54/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 53 (7.3.2012)).

מכל האמור, אני מורה בזאת על דחיית שני הערעורים.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין), חציית צומת באור אדום (לפי תקנה 64(ה) לתקנות התעבורה), מהירות בלתי סבירה (לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה), פניית פרסה אסורה (לפי תקנה 44(א) לתקנות התעבורה), סטייה מנתיב נסיעה (לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה), שינוי זהות של רכב (לפי סעיפים 413ט + 413יב לחוק העונשין) ואיומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין).

ככלל, עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה מצביעה על מסוכנות גבוהה, אשר מחייבת מעצר עד תום ההליכים.

...

עם זאת, ולאחר בחינת מכלול השיקולים לעיל, סבור אני כי במקרה זה, יש מקום לבחון אפשרות לשחרורו של המשיב לחלופת מעצר, על חלופת המעצר שתיבחן להיות בפיקוח אנושי ראוי, בגיבוי של פיקוח אלקטרוני כאשר בצד אמצעי הפיקוח ידרשו בטוחות כספיות משמעותיות ביותר.

לפיכך, אני מורה כדלקמן על ב"כ המשיב להעביר לבית המשפט ולפרקליטות בהקדם האפשרי, ולא יאוחר מיום 14.7.13 רשימה של חלופות מעצר, כולל כתובות ופרטי המפקחים המוצעים.

כמו כן, ובשים לב להתרשמות מחלופות המעצר שיוצעו, יקבעו גם אמות המידה לבטוחות כספיות שידרשו במקרה זה. בשלב זה אני קובע את התיק לתזכורת פנימית בפני ליום 14/7/13 ולאחר קבלת הודעת ב"כ המשיב יקבע גם המועד לבחינת חלופות המעצר שיוצעו.

לא הוברר מדוע צריך היה הנתבע לרדת לשוליים לצורך ביצוע הפנייה, ומכל מקום, מעדותם של שני הנהגים עולה כי נהג התובעת יצא לעקיפה מסוכנת – אף אם נקבל את גירסתו לפיה ראה את רכב הנתבע עומד בשולי הדרך.

כידוע, בהתאם להוראות תקנות 40(א) ו-41 לתקנות התעבורה, שומה על נהג שלא לסטות מנתיב נסיעתו "אם הדבר עלול לגרום להפרעה או לסיכון" (כלשון תקנה 40(א)).

עוד נאסר על נוהג הרכב לפנות שמאלה תוך כדי נסיעה או לסטות מקוו נסיעתו "אלא במידה שהוא יכול לעשות זאת בביטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש" (כלשון תקנה 41).

...

לאור האמור, נשאל הנתבע באופן ברור: "אתה לא הסתכלת במראה כי אחרת היית אמור לראות אותו, לא אותת כי היית צריך להסתכל במראה ואתה פונה בזמן שהוא עוקף וכך מתרחשת התאונה". הנתבע חזר על גרסתו לפיה אותת בטרם הפנייה והסתכל במראה, אך בסופו של דבר אישר כי אינו יכול לשלול את התיזה שהוצגה.

ברי גם כי הפנייה יצרה חסימה בכביש, שתרמה בסופו של דבר לקרות התאונה.

אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה.

שכן, הנהגת היא זו שסטתה מנתיב נסיעתה בנגוד לתקנה 40(א) ותקנה 41 לתקנות התעבורה.

מי שמגיע מדרום יכול לנסוע ימינה או ישר אם הוא בנתיב החצוני ומי שבנתיב השמאלי לו שמגיע מדרום אינו יכול לפנות ימינה (שם נוהג מי שבנתיב החצוני) אלא ישר או שמאלה ולכן כפי שהוא לא יכול לחתוך מנתיב שמאלי ליציאה מימין גם מי שנוהג בנתיב הימני החצוני לא יכול לפנות שמאלה כי הנתיב משמאלו נוסע גם ישר וכדי לעבור לשמאל עליו תחילה להכנס בביטחה לנתיב השמאלי כשהוא פנוי (הדבר דורש אומנם מעבר בין נתיבים בכיכר כשדבר זה כשלעצמו מסוכן אולם אינו אסור על פי תקנות התעבורה שאינן מתייחסות לחלוקה בין נתיבים במעגל תנועה ולכן יש לתכנן את הנסיעה מראש בהתאם לכללי הזהירות הכלליים לפי תקנה 21 לתקנות התעבורה באופן שאם נהג הוא בנתיב הימני עליו לפנות ימינה או ישר ומי שבנתיב השמאלי עליו להמשיך ישר או לפנות שמאלה וכך ממזערים התנגשויות) ורק לאחר מכן לפנות שמאלה.

...

מכאן, שמסקנתי היא ששני הנהגים אחראיים לתאונה.

הנתבעים ישלמו לתובע 6378 ₪ עבור הנזק הישיר ושכ"ט שמאי וכן הוצאות משפט בסך של 1200 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 2660 ₪.

התובע טוען כי כאשר זה דרש את הפצוי מנתבעת 2 זאת ענתה לו בשלילה בטענה כי הוא זה שנהג בחוסר זהירות וביצע עקיפה אסורה.

ניתן לומר, איפוא, כי נהג רכב הנתבעים הפר את הוראת תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") הקובעת: "לא יסטה נוהג ברכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון." לאור האמור, המסקנה העולה מן הראיות אשר הוצגו בפני, היא כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי האחריות לתאונה רובצת על הנתבעים.

רוכב האופנוע ניסה לעקוף את רכב התובע שנסע בנתיב השמאלי, בנגוד להוראת תקנה 47(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, תוך ביצוע עקיפה מסוכנת ובלתי זהירה מבלי לשמור מרווח מהפרטית, ובכלל זה מבלי ליתן את דעתו לאפשרות כי הוא עלול לסטות ימינה.

...

אשם תורם אני סבורה שלתובע יש תרומה משמעותית לתאונה.

סוף דבר סיכומו של דבר; אני מורה על חלוקת האחריות לתאונה בין שני הנהגים כדלקמן: התובעת – שיעור של 50%; הנתבעת – שיעור של 50%.

אשר על כן ובהתאם לחלוקת האחריות האמורה, אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 37,376 ₪, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל, בצירוף שכר-טרחת עורך-דין בשיעור של 11.7% אגרת משפט כפי ששולמה ושכר העדים פי שנפסק בדיון.