תקנה 40(א) איסור סטייה מנתיב נסיעה מסוכנת

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין), חציית צומת באור אדום (לפי תקנה 64(ה) לתקנות התעבורה), מהירות בלתי סבירה (לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה), פניית פרסה אסורה (לפי תקנה 44(א) לתקנות התעבורה), סטייה מנתיב נסיעה (לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה), שינוי זהות של רכב (לפי סעיפים 413ט + 413יב לחוק העונשין) ואיומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין).

ככלל, עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה מצביעה על מסוכנות גבוהה, אשר מחייבת מעצר עד תום ההליכים.

...

עם זאת, ולאחר בחינת מכלול השיקולים לעיל, סבור אני כי במקרה זה, יש מקום לבחון אפשרות לשחרורו של המשיב לחלופת מעצר, על חלופת המעצר שתיבחן להיות בפיקוח אנושי ראוי, בגיבוי של פיקוח אלקטרוני כאשר בצד אמצעי הפיקוח ידרשו בטוחות כספיות משמעותיות ביותר.

לפיכך, אני מורה כדלקמן על ב"כ המשיב להעביר לבית המשפט ולפרקליטות בהקדם האפשרי, ולא יאוחר מיום 14.7.13 רשימה של חלופות מעצר, כולל כתובות ופרטי המפקחים המוצעים.

כמו כן, ובשים לב להתרשמות מחלופות המעצר שיוצעו, יקבעו גם אמות המידה לבטוחות כספיות שידרשו במקרה זה. בשלב זה אני קובע את התיק לתזכורת פנימית בפני ליום 14/7/13 ולאחר קבלת הודעת ב"כ המשיב יקבע גם המועד לבחינת חלופות המעצר שיוצעו.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, על-פי סעיף 329(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977(להלן: החוק); נהיגת רכב בפזיזות, על-פי סעיף 338(1) לחוק; הפקרה לאחר פגיעה, על-פי סעיף 64א(ב)+40 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); סטייה מנתיב נסיעה, לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: התקנות); איסור נסיעה אחורנית, לפי תקנה 45(1) לתקנות בצרוף סעיף 38(2)(3) לפקודה.

העורר מוסיף וכופר בקיומה של עילת מעצר בעיניינו, מכוח חזקת המסוכנות שבסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

...

לסיכום קבוצת טענות זו, קובעת אני כי למרות שנראה שיש ליתן משקל מועט לזיהוי שנעשה על-ידי המתלוננת, ישנן ראיות זיהוי נוספות אשר מקימות תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האשמה.

לסיכום, בחינת מכלול הראיות בתיק זה מעלה לדעתי כי כשם שקבע בית המשפט המחוזי, בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי לכאורי להוכחת אשמת הנאשם.

לא הוברר מדוע צריך היה הנתבע לרדת לשוליים לצורך ביצוע הפנייה, ומכל מקום, מעדותם של שני הנהגים עולה כי נהג התובעת יצא לעקיפה מסוכנת – אף אם נקבל את גירסתו לפיה ראה את רכב הנתבע עומד בשולי הדרך.

כידוע, בהתאם להוראות תקנות 40(א) ו-41 לתקנות התעבורה, שומה על נהג שלא לסטות מנתיב נסיעתו "אם הדבר עלול לגרום להפרעה או לסיכון" (כלשון תקנה 40(א)).

עוד נאסר על נוהג הרכב לפנות שמאלה תוך כדי נסיעה או לסטות מקוו נסיעתו "אלא במידה שהוא יכול לעשות זאת בביטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש" (כלשון תקנה 41).

...

לאור האמור, נשאל הנתבע באופן ברור: "אתה לא הסתכלת במראה כי אחרת היית אמור לראות אותו, לא אותת כי היית צריך להסתכל במראה ואתה פונה בזמן שהוא עוקף וכך מתרחשת התאונה". הנתבע חזר על גרסתו לפיה אותת בטרם הפנייה והסתכל במראה, אך בסופו של דבר אישר כי אינו יכול לשלול את התיזה שהוצגה.

ברי גם כי הפנייה יצרה חסימה בכביש, שתרמה בסופו של דבר לקרות התאונה.

אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה.

שכן, הנהגת היא זו שסטתה מנתיב נסיעתה בנגוד לתקנה 40(א) ותקנה 41 לתקנות התעבורה.

מי שמגיע מדרום יכול לנסוע ימינה או ישר אם הוא בנתיב החצוני ומי שבנתיב השמאלי לו שמגיע מדרום אינו יכול לפנות ימינה (שם נוהג מי שבנתיב החצוני) אלא ישר או שמאלה ולכן כפי שהוא לא יכול לחתוך מנתיב שמאלי ליציאה מימין גם מי שנוהג בנתיב הימני החצוני לא יכול לפנות שמאלה כי הנתיב משמאלו נוסע גם ישר וכדי לעבור לשמאל עליו תחילה להכנס בביטחה לנתיב השמאלי כשהוא פנוי (הדבר דורש אומנם מעבר בין נתיבים בכיכר כשדבר זה כשלעצמו מסוכן אולם אינו אסור על פי תקנות התעבורה שאינן מתייחסות לחלוקה בין נתיבים במעגל תנועה ולכן יש לתכנן את הנסיעה מראש בהתאם לכללי הזהירות הכלליים לפי תקנה 21 לתקנות התעבורה באופן שאם נהג הוא בנתיב הימני עליו לפנות ימינה או ישר ומי שבנתיב השמאלי עליו להמשיך ישר או לפנות שמאלה וכך ממזערים התנגשויות) ורק לאחר מכן לפנות שמאלה.

...

מכאן, שמסקנתי היא ששני הנהגים אחראיים לתאונה.

הנתבעים ישלמו לתובע 6378 ₪ עבור הנזק הישיר ושכ"ט שמאי וכן הוצאות משפט בסך של 1200 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 2660 ₪.

התובע טוען כי כאשר זה דרש את הפצוי מנתבעת 2 זאת ענתה לו בשלילה בטענה כי הוא זה שנהג בחוסר זהירות וביצע עקיפה אסורה.

ניתן לומר, איפוא, כי נהג רכב הנתבעים הפר את הוראת תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") הקובעת: "לא יסטה נוהג ברכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון." לאור האמור, המסקנה העולה מן הראיות אשר הוצגו בפני, היא כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי האחריות לתאונה רובצת על הנתבעים.

רוכב האופנוע ניסה לעקוף את רכב התובע שנסע בנתיב השמאלי, בנגוד להוראת תקנה 47(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, תוך ביצוע עקיפה מסוכנת ובלתי זהירה מבלי לשמור מרווח מהפרטית, ובכלל זה מבלי ליתן את דעתו לאפשרות כי הוא עלול לסטות ימינה.

...

אשם תורם אני סבורה שלתובע יש תרומה משמעותית לתאונה.

סוף דבר סיכומו של דבר; אני מורה על חלוקת האחריות לתאונה בין שני הנהגים כדלקמן: התובעת – שיעור של 50%; הנתבעת – שיעור של 50%.

אשר על כן ובהתאם לחלוקת האחריות האמורה, אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 37,376 ₪, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל, בצירוף שכר-טרחת עורך-דין בשיעור של 11.7% אגרת משפט כפי ששולמה ושכר העדים פי שנפסק בדיון.