בדומה לעמדתו של בית משפט קמא, אף אני סבור כי במקרה דנן, הגשת התביעה במועד המקורי, בהיתחשב בנסיבות דחייתה מהמרשם, אינה חסרת משמעות (ראו והשוו לע"א 2486/04 אהרוני נ' אלחנני דנציגר שפורן ושות' עו"ד, פסקות 34-29 (23.6.2005); סעיף 15 לחוק ההתיישנות; השוו גם להסדר הקבוע בתקנה 33(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 בעיניין מועד הגשתו של מיסמך לבית המשפט).
...
לטענת המערער, מסקנה זו נובעת מחובת הנאמנות של רואה חשבון כלפי לקוחו; מהחובות שהוטלו בפסיקה על ציבור רואי החשבון; והיות רואה החשבון מונע הנזק הטוב והזול ביותר, כמי שמחזיק בכלים ובידע המקצועי הרלוונטיים.
בשים לב לכל אלה, אני סבור כי גם המערער נושא באחריות למצב שנוצר, בשיעור של 30%.
אלא שבית משפט קמא קבע כי המערער לא הוכיח שרווחיו מהתקנת מזגנים יגיעו לכדי 18,000 ש"ח בחודש, כשלמעשה הם עומדים על כשליש מסכום זה; וכך עולה גם מהדיווח למל"ל שהוכן לאחר התאונה בתיאום עם אשת המערער, ובו צוין כי החל מיום 1.5.2013 המערער עובד 40 שעות בשבוע בהכנסה חודשית ממוצעת של 7,000 ש"ח.
למרות דחיית טענותיו לעניין השכר הקובע, המערער לא הגיש במסגרת הערעור שלפנינו חוות דעת עדכנית ממנה ניתן ללמוד על ההפרש שבין שווי הקצבאות שקיבל ויקבל לבין שווי קצבאות נכות מעבודה לפי הכנסה חודשית של 7,000 ש"ח. לאור זאת, אני סבור כי יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שניתן יהיה להשלים את הבירור בסוגיה ולקבוע את שיעור הנזק.
אי לכך, הערעור מתקבל במובן זה שנקבע כי המשיב התרשל כלפי המערער במילוי תפקידו כרואה חשבון, והחיוב בהוצאות בהן חוייב בבית משפט קמא – יבוטל.
