תקנה 125 סמכות להארכת מועדים שנקבעו בחוק לבית הדין לעבודה

ההלכה המשפטית הישנה קבעה שאין לבית הדין לעבודה סמכות להאריך מועדים שנקבעו בחוק ובתקנות להגשת תובענה.

ואולם, בפסיקה תקדימית מהעת האחרונה שונתה ההלכה ובית הדין הארצי לעבודה קבע, כי לבית הדין לעבודה נתונה, מכוח תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, הסמכות להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטות של ועדות ערר למיניהן, וזאת בהתקיים "טעם מיוחד" להארכת המועד (עב"ל 33351-11-12 מוחמד דולאני – המוסד לביטוח לאומי, מיום 26.9.17 – "עניין דולאני").

...

לאחר עיון בנימוקי הערעור ובתגובת המשיב, בפרוטוקול הוועדה ובמכלול החומר שבתיק בית הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי המבקש אינו מצביע על טעות משפטית בהחלטת הוועדה באופן שיצדיק התערבות בית הדין.

סוף דבר לאור כל האמור, משהוגש הערעור באיחור ניכר, אני קובעת שאין לקבל את הערעור בשל האיחור בהגשתו.

משלא שוכנעתי שקיים טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הערעור, אני מורה על סילוק ההליך על הסף.

דיון והכרעה: תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969 (להלן: "תקנות המועדים"), אשר עוסקת במועדים להגשת תובענה על החלטת הנתבע קובעת כך: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר." הלכה פסוקה היא, כי בית הדין נעדר סמכות להאריך מועד שנקבע בחוק או תקנות להגשת תובענה (ראו-דב"ע מט/170-0 אוריאל פרת - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"א 132).

בעיניין עב"ל 681/08 אבו רמוז סמיר – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 25/6/09) עמד בית הדין הארצי, על מטרת קביעת תקופת ההתיישנות המקוצרת בתביעות מבוטחים כנגד החלטות המוסד לביטוח לאומי, וכך נקבע: "ביטוח סוצאלי, מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר. וכשם שנידרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגימלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו. למעבר הזמן משקל סגולי משלו, המחייב דחיפות ושקידה ככל שהמדובר במועד הפניה למוסד, בבירור הנתונים והפרטים הדרושים למתן הגימלה, בתהליך קבלת ההחלטה – כולל הפעלת שיקול הדעת. והוא הדין במה שנוגע לפניה לערכאה שיפוטית...אחר המבוטח בהגשת התובענה, בלא שיהא לכך צידוק מן הצידוקים המנויים בחוק ההתיישנות, אין לתובענתו תקומה". לאחרונה פסק בית הדין הארצי לעבודה כי לבית הדין נתונה סמכות להאריך מועד הקבוע בחיקוק , מכוח תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה(סדרי- דין), התשנ"ב-1991 , באשר להגשת ערעור על החלטות ועדות ערר.

...

לא נעלמה מעיניי העובדה כי קבלת עמדת הנתבע בנסיבות מקרה זה פוגעת בזכות הגישה לערכאות אולם, לא מדובר בזכות מוחלטת ונוכח מועד ההתיישנות הקבוע בדין , יש לאזנה אל מול התכלית בקביעת מועד דיון קצר בתביעות מסוג זה. לאור האמור לעיל, בהעדר ראיה ולו דלה, להוכחות טענת התובעת באשר למועד קבלת מכתב הדחייה והגשת התובענה לאחר כשנה ושמונה חודשים ממועד קבלת מכתב הדחייה , וכשמונה מחודשים מהמועד האחרון בו היה עליה להגיש תביעתה , דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

דיון והכרעה: היתיישנות: תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969 (להלן: "תקנות המועדים"), אשר עוסקת במועדים להגשת תובענה על החלטת הנתבע קובעת כי: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר." הלכה פסוקה היא, כי בית הדין נעדר סמכות להאריך מועד שנקבע בחוק או תקנות להגשת תובענה (ראו-דב"ע מט/170-0 אוריאל פרת - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"א 132).

הלכה זו צומצמה לאחרונה בפרשת דולאני (עב"ל 33351-11-12 מחמוד דולאני – המוסד לביטוח לאומי, 26.9.17), שם נקבע כי תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991 מאפשרת לבית הדין להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטות ועדות ערר למיניהם.

...

אשר על כן, דין התביעה להידחות, כבר מחמת התיישנותה.

למעלה מן הצריך, וגם לגופו של עניין, בחנו את העדויות והראיות, ושוכנענו כי דין התביעה להידחות מהנימוקים כדלקמן: בזמן אמת התובעת ובעלה לא דיווחו למוסד לביטוח לאומי על עבודתה בעסק כעצמאית, ולא שולמו בגינה דמי ביטוח (עמ' 5 ש' 8, 28, עדות הבעל- עמ' 7 ש' 1-3, 7).

סוף דבר: התביעה נדחית, הן מחמת התיישנות, והן לגופה.

דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית תקנה 77 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991 , הדנה במניין הימים להגשת ערעור על החלטת רשם קובעת כדלקמן: "ערעור על החלטה אחרת של רשם יוגש לבית הדין האיזורי, תוך שבעה ימים מיום מתן ההחלטה אם ניתנה בפני המערער, או מהיום שבו הודעה לו ההחלטה אם ניתנה שלא בפניו, והוראות פרק זה יחולו על ערעור כאמור בשינויים המחוייבים". תקנה 125 לתקנות דנה בסמכות בית הדין או הרשם להאריך מועדים אשר נקבעו בחוק או בתקנות "מטעמים מיוחדים שירשמו" , וכך נקבע: "מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו.

...

עיקר טענות המבקש לטענת המבקש יש להיעתר לבקשה להארכת המועד להגשת הערעור וזאת משעה שהמועד חלף לאור ניסיונות המבקש לסיים את המחלוקת מחוץ לכותלי בית הדין.

נוסף על כך, לאחר עיון במסמכי התיק ובחינת טענות הצדדים שוכנענו, כי לא ניתן לקבוע כי סיכויי הערעור גבוהים הם. הרשמת ערכה איזון ראוי בין זכויות הצדדים תוך שהביאה בחשבון את מכלול הנתונים אשר הובאו בפניה ובהתאם לכך שוכנעה היא כי הנתבע הפורמלי הוא שקבע את מקום העבודה , היקפה, סוגה ואף שלם כספים עבור עבודת התובע.

לא מצאנו כי דבק פגם או טעות בהחלטת הרשמת מכוחה ניתן לגרוס כי סיכויי הערעור גבוהים הם. משעה שהחלטת הרשמת מנומקת ונסמכת על מסמכי התיק, בהעדר 'טעם מיוחד' להארכת המועד , בשם לב לעובדה כי מדובר בהשגה על החלטת ביניים דיונית, אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה אלא במקרים חריגים אשר כאמור אינם מתקיימים בנסיבות מקרה זה (בש"א (ארצי) 1943/04 יצחק אודנץ- צים חברת השיט הישראלית בע"מ (3.12.2004)), אין כל בסיס להיעתר לבקשה להארכת המועד להגשת ערעור.

סוף דבר  הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור, נדחית.

עם זאת, לבית הדין סמכות להאריך מועד שנקבע בחיקוק מטעמים מיוחדים שירשמו, וזאת בהתאם לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 הקובעת: "מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו". אשר לטיבם של "הטעמים המיוחדים" הנדרשים להארכת מועד בהקשר של תיקון טעות בפסק דין נפסק: "בהתאם לסעיף 81 לחוק, המועד לתיקון פסק דין שנפלה בו טעות הוא בתוך 21 ימים מיום מתן פסק הדין. יחד עם זאת, בהתאם לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991...מוסמך בית הדין להאריך מועד שנקבע בחיקוק או בתקנות "מטעמים מיוחדים שיירשמו". לעניין זה נפסק כי אין מדובר ברשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעמים מיוחדים" ויש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא.

...

בעניינו, משמדובר בטעות חישוב אשר נפלה בפסק הדין וכתב ערעור הנתבעת הינו ביחס לעילה אשר אינה מושפעת מחישוב זה, ובהינתן אורך האיחור העומד על תשעה ימים והסברו המתקבל על הדעת של התובע ביחס לאיחור, אנו מקבלים את הבקשה להארכת מועד ומורים על תיקון פסק הדין.

סוף דבר - סעיף 93 שורות 33-35 בעמוד 18 יתוקנו וינוסחו כך: "לפיכך זכאי התובע להפרש בסך 5.4 ₪ לכל שעה בין החודשים 1-09/2012, שהם 8,845.20 ₪ (27.4-22*182*9)

סעיף 97 שורה 20 תתוקן ותנוסח כך: "לפיכך זכאי התובע להפרש בסך 2.6 ₪ בין החודשים 07-10/2016, שהם 1,892.8 ₪". סעיף 98 שורה 23 בעמוד 19 יתוקן וינוסח כך: "לאור כל האמור, זכאי התובע להפרשי שכר בסך 34,081.32 ₪". סעיף 121.