תקנה שישים ושבע א לתקנות התעבורה חובת מתן זכות קדימה במעבר חצייה

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו גרם תאונת דרכים ונזק, בגין אי מתן אפשרות להולכת רגל להשלים חצייתה בביטחה ונהיגה בקלות ראש, עבירה על תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה ותקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה.

הנאשם נישאל כיצד זה לא הבחין בהולכת הרגל והשיב כי היא לא המתינה ליד מעבר החצייה אלא הגיעה בזריזות וירדה לכביש בזריזות, מבלי לחכות "לקבלת מתן זכות קדימה, שמקבלים ולא לוקחים. חובת הזהירות היא על הולך הרגל". הנאשם לא ידע להסביר כיצד לא הבחין בהולכת הרגל גם במהלך החצייה, אך טען כי לא יכול היה למנוע את התאונה.

...

לבסוף, אישרה העדה כי בזמן התאונה ירד גשם, אבל לא "מבול". דיון והכרעה לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים, לא נותר ספק בליבי כי הנאשם אחראי למיוחס לו בכתב האישום ולהלן נימוקי: הנאשם התקדם לעבר מעבר חצייה ובהקשר זה, נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, כי תחום מעבר החצייה הוא ממלכתו של הולך הרגל ועל הנהג המתקרב למעבר חצייה לנהוג בזהירות המתבקשת - ראה ע"פ 558/97 מדינת ישראל נגד מלניק, בש"פ 7578/00 שוויקי תחסין נגד מדינת ישראל, ע"פ 71516/01 ירוחם יגאל נגד מדינת ישראל ועוד.

לסיכום - מסך הראיות שהובאו בפני, אני קובעת, כי התאונה אירעה במעבר החצייה וכי הנאשם צריך היה ויכול היה להבחין בחן, עוד בטרם ירדה למעבר החצייה, אך לא הבחין בה עד לאחר הפגיעה ובעובדה זו, טמונה רשלנותו של הנאשם, שכן, לו היה הנאשם מבחין בחן מהמרחק שנקבע על ידי הבוחן ובהינתן כי, לגרסת שני הצדדים, נסע במהירות איטית, הרי שהיה יכול להגיב ולמנוע את התאונה.

לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי המאשימה עמדה בנטל הנדרש ממנה במשפט פלילי, הוכיחה אשמת הנאשם מעבר לכל לספק סביר ולכן אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין עבירות של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים החצייה בביטחה – עבירה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות") וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), נהיגה רשלנית – עבירה לפי סעיף 62(2), 38(2) ו-38(3) לפקודה, והתנהגות שגרמה חבלה של ממש לגוף ונזק לרכוש – עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות וסעיף 38(3) לפקודה.

רס"ב דואק נישאל בחקירתו הנגדית לעניין קביעתו כי התאונה הייתה בלתי נמנעת והשיב כי: "אני קבעתי בשיחזור התאונה בתנאים שהיו לי שהתאונה בלתי נמנעת. אבל מאחר ומדובר במעבר חצייה והנהג היה חייב להבחין בהולכת הרגל מבעוד מועד. עוד לפני שהיא הגיעה למעבר חצייה כשפניה לכיוון החציה כאשר חובתו של הנהג לתת זכות קדימה להולכי רגל במעבר עד כדי עצירה." (עמ' 4 שורות 23-26 לפרוטוקול הדיון מיום 1.6.14).

...

לאור כל האמור אני מבכרת את גרסת התביעה על פני גרסת ההגנה.

סיכומו של דבר, אני קובעת כי המאשימה הוכיחה את עובדות כתב האישום מעבר לכל ספק סביר.

בהתאם, אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

בפני בקשה להורות על ביטולה של פסילה מנהלית שהוטלה על המבקש ביום 30.3.14 למשך 60 ימים בגין ארוע של גרם תאונת דרכים, עקב אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה, גרימת חבלה ועזיבת מקום התאונה מבלי להגיש עזרה ולמסור פרטים ומבלי לדיווח למישטרה.

זאת ועוד, תקנה 67(א) לתקנות תעבורה קובעת כי על נהג הרכב חלה החובה להאט מהירות נסיעתו ועל פי הנידרש אף לעצור רכבו, כדי לאפשר להולכי רגל להשלים חציית מעבר החצייה בביטחה.

...

מחומר הראיות שמצוי בו בשלב זה, סבורני כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המבקש, ולהלן אפרט: הודעת המבקש תחת אזהרה בהודעתו במשטרה מיום 30.3.14 הודה המבקש בנהיגה ברכב ובפגיעה בהולך הרגל על מעבר החצייה.

על פי הלכת בש"פ 513/88 מדינת ישראל נ' רז גוליו: "השאלה המרכזית במקרים כגון אלה היא, האם נהיגתו של הנהג המעורב מסכנת את בטחון הציבור בדרכים. על אלה ניתן ללמוד משני מקורות: התנהגותו של הנהג בתאונה הנדונה, והתנהגותו בדרכים בדרך כלל, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהרשעותיו הקודמות." לאחר שבחנתי את נסיבות התאונה כפי שעולה מחומר החקירה, יש להניח כי אופן נהיגתו של המבקש באירוע פגיעה בהולך הרגל על מעבר חצייה, כאשר תנאי הראות ושדה הראייה טובים, מעיד על רשלנות, וכפועל יוצא על מסוכנות.

אשר על כן, הנני קובעת כי במצב לכאורי זה, נהיגת המבקש מסוכנת לציבור משתמשי הדרך.

סוף דבר לאור האמור לעיל, ולאחר ששקלתי בכובד ראש את מכלול טיעוני המבקש כולל נסיבותיו האישיות ונסיבות התאונה, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת קצין המשטרה ומורה כי הפסילה תיוותר על כנה.

בחקירתו הנגדית העיד השוטר כי "לכל עין רואים אותו את מעבר החצייה. אין קו עצירה במקום, הוא מחוק. ... אתה צריך להתקדם למקום שבשדה הראייה אתה רואה ימינה ושמאלה. ... ברור אם יש הולך רגל במעבר חצייה אז אתה צריך לאפשר לו לעבור בביטחה. ... אני ראיתי את הולכת הרגל בתוך מעבר חצייה על הפס הרביעי, ולא על הכביש ולא על המדרכה. ... מה שצינתי זה מה שראיתי וזה מה שרשום. אני לא זוכר אם הייתה לה עגלה. ... לא הייתה באותו יום מצלמת גוף, אולי הייתה תקלה. ... אם הנהג היה עוצר והיה ממלא את כל החובה שלו כנהג, נותן זכות קדימה להולכת רגל במעבר חצייה בביטחה אין לי מה לעצור אותו. אין לי שום ענין. אבל הוא לא עצר וגם לא בעצור. ... אני הייתי בצומת כשדה הראייה פתוח. אני עומד בצומת עצמה עם הפנים כלפי מזרח לתמרורי עצור ולמעבר חצייה. בצומת עצמה אני רואה גם את הנהג וגם את הולכת הרגל. הייתי בצד ימין מכיוון הנסיעה של הנהג וסימנתי ועצרתי אותו. ... יש לך שדה ראייה מלא גם לצד ימין. הבעיה שאתה לא עצרת. ... לא משנה גם אם הוא דוחף עגלה. לא משנה מה הוא גורר. אדם על מעבר חצייה צריך לתת לו זכות קדימה. אני רואה אדם על מעבר חצייה גם אם הוא גורר עגלה. ... אם היית מיתקדם עוד פס היית מעיף אותה. ... אתה סיכנת אותה. אתה חייב לתת זכות קדימה במעבר חצייה. ... היא כבר בתוך מעבר החצייה.", ובאשר לעדות הולכת הרגל "אני לא מתעסק עם הולכת הרגל. אני התעסקתי איתך. אני לא מחפש עד. היא לא עברה על החוק." (עמוד 4-5 לפרוטוקול הדיון מיום 27.11.22).

לאור האמור, לאחר ששמעתי את השוטר ואת הנאשם, ולנוכח התרשמותי הישירה מהעדויות, ולאחר שהזהרתי עצמי כי מדובר למעשה בעדות יחידה, ולאחר ששקלתי את כל הראיות והעדויות, אני סבורה כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק את אשמתו של הנאשם ואני מרשיעה אותו בבצוע העבירה המיוחסת לו. אשר על כן, הנני מרשיעה את הנאשם בעבירה של אי מתן אפשרות להולך רגל שחצה במעבר חציה להשלים את החציה בביטחה, בנגוד לתקנה 67(א) לתקנות התעבורה.

...

אני סבורה, כי טופס ההודעת תשלום קנס מפורט וברור, עד התביעה תיעד באופן מפורט את נסיבות ביצוע העבירה, תוך התייחסות לכל רכיביה ולעובדות הרלוונטיות לאישום; ועדותו של השוטר האוכף הייתה עניינית, עקבית, הגיונית, ומהימנה בעיני; ולנוכח הרושם שהותיר בפני, לא מצאתי כל סיבה לפקפק באמינותו, ושוכנעתי כי היא משקפת את העובדות כפי שראה אותן השוטר בעת ביצוע העבירה.

עדותו גם לא נסתרה בחקירה נגדית, כאשר על אף שהנאשם טען בפני השוטר כי "שאני עצרתי לפני המעבר חצייה ונסעתי בבטחה כשהיה הכביש פנוי", השוטר ציין, כי "אם הנהג היה עוצר והיה ממלא את כל החובה שלו כנהג, נותן זכות קדימה להולכת רגל במעבר חצייה בבטחה אין לי מה לעצור אותו. אין לי שום ענין. אבל הוא לא עצר וגם לא בעצור." (עמוד 4 שורה 31 – עמוד 5 שורה 3); ושוכנעתי כי עדותו של השוטר משקפת את העובדות כפי שראה אותן השוטר בעת ביצוע העבירה.

אינני מקבלת את טענת הנאשם לפיה, הולכת הרגל לא חצתה את הכביש במעבר חציה, אלא הלכה באמצע הכביש ועמדה על מעבר החציה; ואני מעדיפה בעניין זה את עדותו של השוטר האוכף על פני עדות הנאשם.

לאור האמור, לאחר ששמעתי את השוטר ואת הנאשם, ולנוכח התרשמותי הישירה מהעדויות, ולאחר שהזהרתי עצמי כי מדובר למעשה בעדות יחידה, ולאחר ששקלתי את כל הראיות והעדויות, אני סבורה כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק את אשמתו של הנאשם ואני מרשיעה אותו בביצוע העבירה המיוחסת לו. אשר על כן, הנני מרשיעה את הנאשם בעבירה של אי מתן אפשרות להולך רגל שחצה במעבר חציה להשלים את החציה בבטחה, בניגוד לתקנה 67(א) לתקנות התעבורה.

בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקוה (כב' השופטת ש' שפר) בת"ד 104-11-20 בגדריו הורשע המערער, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חציית הכביש במעבר חציה בביטחה, לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן – תקנות התעבורה); נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נ"ח], תשכ"א - 1961 (להלן – פקודת התעבורה) בצרוף סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה, וגרימת תאונה שתוצאתה חבלה של ממש, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, בצרוף סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

על פי עובדות כתב האישום שפורטו בהכרעת הדין, המערער נהג ביום 27.5.2020 במונית, ברחוב ביאליק בראשון לציון, מדרום לצפון, והתקרב לצומת עם רחוב תרמ"ב. ברחוב ביאליק, סמוך לצומת, מסומן לרוחב הכביש מעבר חצייה להולכי רגל ומשני צידי המעבר מוצבים תמרורי 306, המורים על מתן זכות קדימה להולכי רגל החוצים במעבר החציה.

חובת הזהירות המוטלת על נהג המתקרב למעבר חציה קבועה בתקנה 52 (6) לתקנות התעבורה הקובעת: "בכפוף לאמור בתקנה 51 חייב נוהג רכב להאט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו, בכל מקרה שבו צפויה סכנה לעוברי דרך או לרכוש, לרבות רכבו הוא, ובמיוחד במקרים אלה...

...

נוכח האמור, הערעור נדחה.