תקיפת תלמידים על ידי מורה לחינוך גופני

בעת התרחשותו של הארוע וכן כיום, התובע משמש כמורה לחינוך גופני בבית ספר המקיף בבענה המופעל על ידי הנתבעת1.

שם נדון מקרה בו המערער אשר המתין לאוטובוס בתחנה המרכזית בירושלים, הותקף על ידי אדם אחר.

בע"א 10083/04 חגי גודר נ. המועצה האזורית מודיעים ואח' פסק דין מיום 15.9.05, כותב כב' השופט ריבלין- "...יחד עם זאת, ועל אף הסיכון המסוים הכרוך בכך – המתממש לעיתים, למרבה הצער – מערכת החינוך מעודדת, ובצדק, הוצאת ילדים בגילאים שונים לטיולים וסיורים. אין לאיין מדיניות זו באמצעות הטלת אחריות נזיקית רחבה מדי, ואף מוחלטת, בגין כל היתממשות של סיכון כזה או אחר. יש להישמר פן ההפסד יעלה על הרווח, ובלשון חובת הזהירות – פן יתפרסו גבולות החובה מעבר למידה הראויה ותיווצר הרתעת-יתר..." כלומר, נמצאנו למדים כי על אף שקיים סיכון כלפי התלמידים וכפי שניתן לראות גם במקרה אשר לפני כלפי המורים גם כן, בפעילות חוץ בית ספרית, הרי שאל לו לבית המשפט לגרום להפסקתה שכן קיימים ערכים חנוכיים חשובים בפעילות זו. וגם אם יטען הטוען שהפעילות אשר הישתתפו בה התלמידים במקרה זה לא הייתה לצורך ידיעת הארץ אלא הפוגתית לפני הבחינות, כהסבר המנהל בעדותו, הרי שגם לפעילות שכזו נילווה ערך חשוב וחינוכי שהוכר על ידי בית המשפט.

...

כלשון כב' הנשיא ברק בע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש פד"י לז(1) 113, 131 – "מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק... השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה..." נמצאנו למדים כי שלב בחינת קיומה לש חובת זהירות קונקרטית כמעט ואינו מופרד מן השלב בו על בית המשפט לבחון האם הופרה חובה זו. למעשה מדובר בשאלות שלובות עובדתית.

בע"א 10083/04 חגי גודר נ. המועצה האזורית מודיעים ואח' פסק דין מיום 15.9.05, כותב כב' השופט ריבלין- "...יחד עם זאת, ועל אף הסיכון המסוים הכרוך בכך – המתממש לעיתים, למרבה הצער – מערכת החינוך מעודדת, ובצדק, הוצאת ילדים בגילאים שונים לטיולים וסיורים. אין לאיין מדיניות זו באמצעות הטלת אחריות נזיקית רחבה מדי, ואף מוחלטת, בגין כל התממשות של סיכון כזה או אחר. יש להישמר פן ההפסד יעלה על הרווח, ובלשון חובת הזהירות – פן יתפרסו גבולות החובה מעבר למידה הראויה ותיווצר הרתעת-יתר..." כלומר, נמצאנו למדים כי על אף שקיים סיכון כלפי התלמידים וכפי שניתן לראות גם במקרה אשר לפני כלפי המורים גם כן, בפעילות חוץ בית ספרית, הרי שאל לו לבית המשפט לגרום להפסקתה שכן קיימים ערכים חינוכיים חשובים בפעילות זו. וגם אם יטען הטוען שהפעילות אשר השתתפו בה התלמידים במקרה זה לא הייתה לצורך ידיעת הארץ אלא הפוגתית לפני הבחינות, כהסבר המנהל בעדותו, הרי שגם לפעילות שכזו נלווה ערך חשוב וחינוכי שהוכר על ידי בית המשפט.

ב]בית המשפט העליון[][]בירושלים עש"ם 1682/02 בפני:][כבוד השופטת ד' ביניש ][המערער]: [סרחאן עבד אל ווהב המשיבה: [מדינת ישראל ערעור על פסק הדין של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה מיום 21.2.02 בתיק בד"מ 208/00 שניתן על ידי כבוד ההרכב עו"ד דפנה איתן- יו"ר בית הדין; גב' יהודית מילגרום ומר חג'אזי מחמוד

לא למותר לחזור ולהזכיר דברים שנאמרו מפי השופט זמיר בעש"מ 4503/00 חביב אמין נ' מדינת ישראל, שפורסם מתק-על 2000(3) 1296: "הלכה היא שתפקידו של מורה מחייב, מעצם מהותו, סטאנדרט גבוה של היתנהגות, במיוחד כלפי התלמידים (ראו עש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר, פ"ד נב(1) ,650 678). השמוש בכח הזרוע נגד תלמיד הוא מעשה חמור לעובד הוראה שאינו הולם את הנורמות הראויות. ענישה גופנית של הילד פוגעת בגופו, ברגשותיו, בכבודו ובהתפתחותו התקינה, ויש בה כדי לערער את אמון הציבור המפקיד את התלמידים בידי המורה". יצויין כי החובה להגן על שלמות גופו וכבודו של התלמיד עוגנה לאחרונה בחוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000, הקובע בסעיף 10 הוראה בזו הלשון: "כל תלמיד זכאי לכך שהמשמעת במוסד החינוך תונהג באופן ההולם את כבוד האדם ובכלל זה הוא זכאי שלא יינקטו כלפיו אמצעי משמעת גופניים או משפילים". הרשויות המופקדות על מוסדות החינוך, חייבות לפעול למילוי הוראת חוק זו, ולהעברת המסר העולה ממנה לכל המורים והמחנכים במוסדות החינוך.

בעוד הליכי המשמעת תלויים ועומדים נגד המערער, מיוחס לו עתה מעשה תקיפה נוסף כלפי תלמיד שאירע בזמן שההליכים המשמעתיים עדיין היו תלויים ועומדים.

המערער הביע חרטה על מעשיו, ונראה כי הוא אכן מבקש בכנות לקדם את תחום עסוקו בחינוך לספורט והרחבת העיסוק בו. עם זאת, נוכח כישלונו כמורה בכך שלא עמד בחובת ההגנה על תלמידיו, ובהיתחשב בכך שהמערער מתקשה לשלוט בדחפיו האלימים, יש לנקוט נגדו באמצעי משמעת של פיטורין לאלתר, תוך תשלום מלוא פצויי הפיטורין.

...

לאחר הודייתו נעתר בית משפט השלום לבקשת המערער לצרף שני תיקים נוספים בהם הואשם בתקיפת תלמידים, ואף בהם הודה.

בצעד יוצא דופן נעתר בית הדין לבקשת בא-כוחו של המערער וקיבל תסקיר שירות מבחן לפני גזירת הדין.

מהטעמים שפרטתי איני רואה מקום להתערב במסקנתו של בית הדין ולפיכך דין הערעור להידחות.

עוד ציין בתצהירו כי יש להניח כי היה עולה בידו לזכור ארוע חריג מסוג תקיפה של תלמיד על ידי תלמיד אחר בין היתר בשים לב לנהלים הנדרשים במקרה מסוג זה. לעניין עצם קרות מקרה של נפילה בכיתה טען העד כי אין ביכולתו של מורה למנוע כל נפילה או תאונה המתרחשת בכיתה.

ראו לעניין זה: ת.א. (מחוזי חיפה) 915/02 ק.ג. נ' מדינת ישראל – משרד החינוך (פורסם בנבו, פסק דין מיום 28.11.07) שם מבחינה כב' השופטת וילנר בין תאונה הנגרמת ממעשה יחיד, פיתאומי ובין ארוע שהוא תולדה של היתנהלות נמשכת קודמת בקובעה בסעיפים 28-29 לפסק הדין כי: "תאונה כ'הרף עין' הנה תאונה שנגרמת כתוצאה ממעשה יחידי, פיתאומי, הגורם לנזק עוד קודם שיש בידי המורה המשגיח יכולת למנוע את המעשה. ראה:

גם אילו הייתי נידרשת לסוגיית הנזק הרי שמדובר בנזק בערכים נמוכים יחסית בשים לאחוז הנכות שעניינו הגבלת התנועה ולתפקודו של התובע כפי שהשתקף מחוות דעת המומחה ושמיעת הראיות באשר לתפקודו, תחום הלימודים בו בחר לעסוק (חינוך גופני), וההלכות הקיימות לעניין פסיקת סכום גלובאלי בלבד בסוג נכות בשיעור זה. לא התרשמתי כי תיפקודו של התובע מוגבל באופן ניכר או באופן המתואר על ידו שהיה נחזה בעיניי מוגזם.

...

בשים לב לתוצאה אליה הגעתי לא מצאתי להרחיב את היריעה שלא לצורך ולהידרש לטענות הנתבעת לעניין "אשמו של אחר" וכיו"ב. למען הסר ספק כל יתר טענות התובע, לרבות להפרת הוראה חקוקה (שלא פורט מהי) - נדחות.

עוד שוכנעתי לקבל את טענת הנתבעת כי האירוע העובדתי, גם אילו היה מוכח כדבעי, אינו מקים אחריות בנזיקין בנסיבות המקרה על הנתבעת מחמת היות האירוע פתאומי ויחיד.

סוף דבר התביעה נדחית.

לפני ערעור על הרשעת המערער בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בגין אמירת דברים בוטים ומשפילים ביחס למנהלת בית הספר בו עבד כמורה לחינוך גופני, בפני המנהלת עצמה ובפני אחרים.

לאחר שניתח בהרחבה ובפירוט את העדויות שהובאו לפניו, קבע בית הדין כך: "הדיווח במזכירות בית הספר ובפני המנהלת גב' ניצה טל על דברים שלכאורה אמרם החוקר היה תלוש מהמציאות, כולו היה פרי רוחו של הנאשם שבטנו הייתה מלאה על המנהלת שיזמה חקירה פלילית נגדו בחשד לתקיפת תלמידים. את אותה מציאות וירטואלית על דרכי חקירתו, העביר לעדי הגנה כאמור, ואולם אין באותו דיווח כאמור ממוצא פיו של הנאשם כדי להוסיף משקל לגירסתו, בה לא יכולנו ליתן כל אמון" (עמ' 28 להכרעת הדין).

כדברי בית המשפט (השופטת ביניש) בעש"ם 1682/02 עבד אל וואהב נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 1300: "המורים הם המגלמים את דמוית המחנך, בידיהם הופקדו שלומם וחינוכם של התלמידים, הם מורי הדרך בכל הנוגע לדרכי ההיתנהגות של תלמידיהם, ועליהם לתרום לבניית דפוסים חברתיים ראויים ביחסים שבין אדם לחברו..." (פסקה 3 לפסק הדין).

השפעת דמותם של אנשי החינוך על התלמידים, וכך גם על עיצוב פניה של החברה, הנה השפעה מכרעת; נגזרת מכך רמת היתנהגות גבוהה הנדרשת מהם הן במסגרת עבודתם, והן באורח חייהם דרך כלל (ראו: עש"ם 4503/00 אמין נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 1296; עש"ם 689/05 מדינת ישראל נ' מנצור, תק-על 2005(1), 2652).

חומרה זו משליכה על אמצעי המשמעת הננקטים במקרה של פגיעה מהותית במשמעת על-ידי אנשי חינוך, מקום שהתנהגותם אינה מתיישבת עם מהות תפקידם ומעמדם.

...

בחנתי את טענות הצדדים ואת החומר שהונח לפני, והגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, הן לענין ההרשעה והן לענין אמצעי המשמעת שנגזרו.

יש לדחות את הערעור גם על אמצעי המשמעת שנגזרו על המערער.

הערעור נדחה על שני חלקיו.

כב' השופט ברק (כתוארו אז), בפסק דין שניתן בע.פ. 4405/94 מדינת ישראל נ. מרבת עבד אלגני פ"ד מח(5), 191, דן בעניינה של המשיבה, מורה שהיכתה תלמיד קטין, לא כדי להתעלל בו אלא כפעולת אזהרה או הרתעה והיא הורשעה בבצוע עבירה של תקיפת קטין על ידי אחראי לו הגורמת חבלה חמורה והוטלו עליה שמונה חודשי מאסר מהם חודשיים לריצוי בפועל (בדרך של עבודות שירות).

אם לא די בדברים אלה הרי, שבשנת 2000 בחר המחוקק להגן על זכויותיו של התלמיד כמפורט בסעיף 10 לחוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000: אמצעי משמעת "כל תלמיד זכאי לכך שהמשמעת במוסד החינוך תונהג באופן ההולם את כבוד האדם ובכלל זה הוא זכאי שלא יינקטו כלפיו אמצעי משמעת גופניים או משפילים". השימוש באלימות לצרכים חינוכיים הינו אסור גם על פי המשפט הבינלאומי כפי שנקבע באמנה בדבר זכויות הילד, שאושררה על ידי מדינת ישראל בתאריך 4.8.1991.

...

בית המשפט העליון היתייחס לסוגיה אם ובאיזה מידה רשאי מורה או אדם שעוסק בחינוך ילדים להטיל עונשי גוף והגיע למסקנה כי-"אב ומחנך זכאים להעניש קטינים הנתונים למרותם, ואפילו באמצעות עונשי גוף, השאלה היא רק שאלה של מידת העונש והתאמתה אל חומרת החטא" (עמ' 793).

כב' הרב לוי מגיע למסקנה, כי: "ברור מעל לכל ספק שהיהדות לא ממליצה להשתמש במכות כשיטת חינוך, והייתי אף מרחיק לכת ואומר שבתקופה בה אנו חיים היא אפילו אוסרת לגמרי על 'חינוך' בדרך של מכות שהם תרתי דסתרי". העבירות אותן עבר המערער הנן חמורות ואינן הולמות את הנורמות בחברתנו, על כל מגזריה.

לאחר הודייתו נעתר בית המשפט לבקשתו לצרף שני תיקים נוספים בהם הואשם בתקיפת תלמידים ואף בהם הודה.

כב' השופט נ. הנדל: אני מסכים שיש לדחות את הערעור במקרה זה. נכון להדגיש כי זוהי הפעם השניה בה עבר המערער עבירת תקיפה כלפי תלמיד בכיתתו.