תקיפת עובד על ידי עובד אחר במקום העבודה

ברם, הוראות חוק זה אוסרות על מעסיק להפלות בין עובדיו, ואין בהוראות חוק זה כל הוראה המסמיכה אותנו לידון בטענות הפליה שמועלות מצד עובדת כנגד עובדת אחרת; ולבסוף, התובעת טענה כי הננו מוסמכים לידון בטענותיה על כך שענת היתעמרה בה במהלך עבודתה, אך אף בעיניין זה, עליה לפנות לבית-משפט שלום ולא לבית-דין זה. להיעדר סמכות לבית-דין זה לידון בתביעה שעילתה היתעמרות עובד אחר באחר, ראו את פסק דינו של בית-הדין הארצי בעיניין יופה (בר"ע 36369-06-19 יופה נ' המזרחי (10.9.19)), שבמהלכו בהתאם להמלצת מותב בית-הדין הארצי הסכימו הצדדים לבטל החלטה שניתנה בבית-דין זה לפיה קיימת סמכות לידון בתביעה של עובד כנגד עובד אחר שעילתה היתעמרות בעבודה.

הדברים הבאים, שנאמרו באחת הפרשות על ידי כב' סגנית הנשיאה אריאלה גילצר-כץ (סע"ש 53849-07-15 וייס נ' רוקונט (9.11.17)): "לא כל יחסי עבודה עכורים, קשים ככל שיהיו עבור העובד, עולים כדי היתנכלות תעסוקתית או היתעמרות בעבודה, ומקנים זכאות להגנה משפטית ולסעד" למרות כל האמור, איננו סבורים כי יש לדחות באופן מלא את התביעה ככל שהיא מתייחסת להיתנכלות, ולדעתנו דוקא יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי מסוים על עוגמת נפש, וזאת בקשר עם היתנהלותה של מישל מול התובעת לאחר ארוע התקיפה שהתרחשה בחנות, ונסביר.

...

להלן נפרט את דרך הילוכנו בדרך למסקנה זו: ראשית, התובעת טענה כי טענת היעדר סמכות עניינית מהווה הרחבת חזית, שכן הטענה הועלתה "רק בקצרה" בכתב הגנתה של ענת, כמו גם בכתב הגנתה המתוקן.

לאחר בחינת מסכת הראיות והעדויות, ובשים לב להלכה הפסוקה לפיה יש להרחיב את השימוש בכלי של הרמת מסך ככל שהדבר נוגע לעובדים, בסיטואציה שבה מדובר בבעל מניות יחיד שיש חשש שהוא עושה שימוש לרעה במסך ההתאגדות במטרה להתחמק מתשלום לעובדיו (ראו: בג"ץ 132/15 פלסטק נ' אפראימוב (5.4.17, כב' השופטת (כתוארה אז) אסתר חיות, והאסמכתאות הרבות שם)) הגענו לכלל מסקנה שיש מקום להרמת מסך כאמור, וננמק: ראשית במהלך חקירתה הנגדית של מישל היא הודתה כי "החליפה" חברות במהלך ניהול אותו העסק.

מישל אף התקשתה לזכור את שם החברה השלישית "בק טו בק אולי היה" (שם); שנית למעשה, כאשר נשאלה מישל מי היתה החברה שהעסיקה את התובעת, והאם שם החברה שנמסר בסופו של דבר בקדם המשפט שהתקיים ביום 11.10.18, והוא השם המופיע בכותרת פסק דין זה, הוא שם המעסיק הנכון, היא הודתה "אין לי מושג, אני מיניתי לי עורך דין שיטפל לי בעניינים האלה". (עמ' 143 ש' 12).

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעות 1 נדחית בהיעדר סמכות, אך בנסיבות המקרה, לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות לטובת נתבעת זו. התביעה כנגד נתבעות 2 ו-3 מתקבלת באופן חלקי, ועל נתבעות אלה לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, את הסכומים הבאים: פיצוי על אי מתן הודעה לעובד בסך 7,500 ₪.

בפני בית הדין תביעת התובע להכיר בארוע שהתרחש במפעל בו הוא מועסק, תוך כדי עבודתו, עת הותקף על ידי עובדים אחרים וכתוצאה נפגע בכל חלקי גופו.

סמיכות הזמנים לפיטורי רמדן חושיה, העובדה שמדובר בתקיפה במקום העבודה שאין בו מצלמות, וזה עניין שידוע לעובדים במפעל בלבד, מיד בסמוך עם צאתו של התובע מהעבודה, ועוד בתוך המרחב של המעסיק אף כי לא במפעל ואחרי חתימת כרטיס, מובילה למסקנה, כפי שהוכח בפנינו וכפי שנידרש, כי "יותר סביר" שהתקיפה הייתה בהקשר לעבודה במפעל ומכוונת אישית ספציפית כלפי התובע בשל היותו הגורם לפיטורים.

...

סוף דבר הוכח כי התאונה הייתה לאחר סיום יום העבודה ולאחר החתמת הכרטיס.

הוכח כי התובע היה בדרכו לתפילה במסגד ולא בדרך מהעבודה למעונו וגם מטעם זה דין התביעה להידחות.

ממכלול הנימוקים לעיל , ביחד וכל אחד בנפרד התביעה נדחית.

הארוע המקדים – לא מניע סביר: בתאריך 13.07.2019 הותקף בפאב הבלפור הבעלים, ת.א - המתלונן, על ידי אדם אחר שהיה במקום.

בנוסף יש הודעה 9.12.2019 19:08 מטלפון הנוקיה שעניינה העסק של הנאשם 3, "נגיב דבר עם ארקאן האח של חוסאם שיטפל בעסק שיראה את ליה העובדת ושניהם שידאגו לעסק שעבוד שעובדת לא תגיע לעבודה שארקאן ידאג לזה". מכאן ניתן להסיק כי הנוקיה היה בקירבתו של הנאשם 3, אשר היה בצימר עוד לפני הנאשם 4, וכי מי שהתכתב עם רביע עווידה בסבירות גבוהה הוא הנאשם 3.

...

אין ראיה לכך שהנאשמים היו שותפים לקשירת הקשר, ואין זאת המסקנה היחידה ההגיונית ממארג הראיות הנסיבתי, בנקודה זו. בסופו של דבר נשענת המאשימה על האדנים הבאים: רכב הקיה, אחד מבין הרכבים הרשומים על שם הנאשם 1, שעשו בו שימוש אנשים שונים ללא מעקב, שימש את מטמיני המטען שזהותם אינה ידועה.

מקובלת עלי טענת המאשימה לפיה הנאשמים 3 ו-4 היו בנקודה אידיאלית להפעלת המטען וניתן היה להפעיל משם את המטען, אך מקובלת עלי גם טענת הסניגור שבהתאם לחוות דעת המומחים, את המטען ניתן היה להפעיל מאין ספור מקומות – רכבים חונים, חלונות, מרפסות, גגות, אולי אפילו מתוך הסלון בבניינים סמוכים.

משלא מצאתי כי המסקנה היחידה העולה מהמארג הראייתי היא כי הנאשמים 3 ו-4 הפעילו את המטען, או כי לקחו חלק בהטמנת המטען ופיצוץ פאב הבלפור, מצאתי לזכותם זיכוי שהוא מחמת הספק.

בטיעוניו לעונש הפנה הסנגור להסכמת הצדדים באשר לעובדות שאינן שנויות במחלוקת, לפיהן הנאשם הותקף במקום עבודתו באותו יום על ידי אדם אחר, נגרמו לו שריטות והוא התלונן במישטרה, וכן הותקף במקום עבודתו במועד מוקדם יותר.

...

בהתייחס לתסקיר טען ב"כ המאשימה כי בסופו של דבר, הנאשם לא עבר הליך שיקום משמעותי במיוחד, וגם אם הוא עצמו הביע רצון בטיפול והשתלב בטיפול, הוא אינו עומד היום במקום שונה משמעותית מבעבר.

לנוכח האמור אני קובעת לעבירות בהן הורשע הנאשם, בנסיבות בהן נעשו, מתחם ענישה הנע בין 9 חודשים, אשר יכול שירוצו בעבודות שירות במקרים המתאימים, לבין 24 חודשים.

לנוכח כל האמור אני סבורה שיש לגזור את דינו של הנאשם בתחתית המתחם.

לנוכח כל האמור אני מטילה על הנאשם עונש כמפורט להלן: מאסר בפועל למשך 9 חודשים, אשר ירוצה בעבודות שירות בהתאם לחוות דעת הממונה על עבודות השירות.

לשון אחרת, החלופה דורשת כתנאי מקדמי (וגם כאשר מדובר בפגיעה תוך כדי הצלת גוף או רכוש בסעיף 80(2)), שהפגיעה תהיה "תוך כדי העבודה". הסעיף מתייחס לארוע תאונתי בלתי צפוי שניגרם על ידי אדם אחר שנימצא במקום העבודה או בקירבתו ומתנה את הכסוי הבטוחי בכך שהנפגע לא היה שותף לגרימתה.

התובע מסר כי הותקף על ידי מעסיקו בכתף ימין כאשר האחרון משך אותו ושבר לו את הפלפון.

...

ממכלול הראיות עולה שבבוקר יום 18.11.2021 התגלתה תקלה במערכת האינסטלציה בקומות העליונות של הבניין שהותירה את הדיירים ללא מים זורמים (עמ' 23, שורות 29 - 32; עמ' 31, שורה 34), ועל כן חייבה טיפול דחוף.

כללם של דברים, לאחר עיון בכלל החומר שהונח לפניי ושמיעת כל העדים מסקנתי היא שהוכח אירוע תאונתי שבו שלמה הלל משך בחולצת התובע כאשר התובע ישוב על צינור.

סוף דבר – לנוכח כל האמור עמדתי היא שיש למנות מומחה רפואי בעל התמחות באורתופדיה על בסיס העובדות שלהלן: [א] התובע הוא יליד 1974, שרברב בעיסוקו.