תקיפת כלב על ידי כלב אחר שגרמה למותו

באותה עת, הרים בן התובעת את כלבו על ידיו, אך לאחר מכן השליכו ארצה ושם הוא הותקף על ידי אותו כלב גדול.

לפי הנטען, בנם של התובעים הרים את כלבו בידיו, ולאחר שכלב זה נשך את הבן בידו, הוא הניף אותו למעלה וגרם למותו כשזה נפל על הריצפה.

סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הכלול בסימן ד'1, קובע כדלקמן: "בתובענה בשל נזק לגוף שניגרם ע"י כלב, חייב בעליו של הכלב או שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן: הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות מצדו של הבעלים". בדברי ההסבר של הצעת החוק נאמר כי - "נוכח היתגברות תקיפות כלבים על עוברי אורח, יש לראות בבעליו של כלב אחראי באופן מוחלט למעשיו. רק כך יגבר הסיכוי כי בעלי כלבים יעשו את הדרוש למנוע תופעות אלה" (ה"ח 2104, כ"ב בשבט התשנ"ב, 27.1.1992, 505).

אכן לא יכולה להיות מחלוקת כי כך ראוי שיהיה (ועוד יותר מכך ראוי שהכלב יהיה עם רצועה ומחסום לפיו), ברם אין מקום שקריאה לכך תבוא דוקא בתיק זה; תיק בו עלה כי גם כלב התובעת לא הוחזק כדין בעת הטיול ברחוב, לא נודע אם כלב התובעת היה מבוטח (עלה כי לא היה אף ביטוח רפואי לבני המשפחה, עובדה אשר כשלעצמה הגדילה הפצוי הנפסק), לא נותרה פגיעה צמיתה משמעותית ובשים לב לפועלה החיובי של הנתבעת בארוע (אשר הייתה טרודה בהתאם לעדותה המקובלת עלי, בתפיסת עגלת תינוקת אחרת של התובעת, אשר נראה כי הדרדרה, עת האב היה שקוע בבנו האחר).

...

לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בהמלצה שניתנה לפני מעל לשנתיים ואין מחלוקת כי אף שהומלץ בה על טיפול למשך שנה - "בשנה הקרובה", כדי לעבד את הטראומה, בחרו ההורים שלא לפנות לטיפול זה. באשר לטענה כי זה לא ניתן מחמת חסרון כיס, לא שוכנעתי אף בכך עת עלה כי לבעל התובעת יש עסק של מעבדה ליציקת עבודות מתכת, עבור רופאי שיניים (ר' בשולי עמ' 5).

אכן לא יכולה להיות מחלוקת כי כך ראוי שיהיה (ועוד יותר מכך ראוי שהכלב יהיה עם רצועה ומחסום לפיו), ברם אין מקום שקריאה לכך תבוא דווקא בתיק זה; תיק בו עלה כי גם כלב התובעת לא הוחזק כדין בעת הטיול ברחוב, לא נודע אם כלב התובעת היה מבוטח (עלה כי לא היה אף ביטוח רפואי לבני המשפחה, עובדה אשר כשלעצמה הגדילה הפיצוי הנפסק), לא נותרה פגיעה צמיתה משמעותית ובשים לב לפועלה החיובי של הנתבעת באירוע (אשר הייתה טרודה בהתאם לעדותה המקובלת עלי, בתפיסת עגלת תינוקת אחרת של התובעת, אשר נראה כי הידרדרה, עת האב היה שקוע בבנו האחר).

עוד ישלמו הנתבעים בגין שכ"ט ב"כ התובעת (אשר לא ייצגה מתחילת ההליך) - סך כולל של 7,000 ₪.

לפניי תביעה בסדר דין מהיר על סך 43,500 ₪, בגין מותה של כלבה מגזע הפפילון (להלן: "הכלבה" או "כלבת התובעת"), בעקבות תקיפתה על ידי כלבם של הנתבעים (להלן: "הכלב" או "כלב הנתבעים").

כן טוענת התובעת, כי יש להחיל על המקרה דנן את סעיף 41א' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין" או "הפקודה"), הקובע כי בתובענה בשל נזק גוף שניגרם על ידי כלב, חייב בעליו או מי שמחזיק בו דרך קבע לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות מצדו של הבעלים.

גם ערכו הרגשי של הכלב, עליו נאמר כי הוא ידידו הטוב של האדם, מתיישב היטב עם עמדה זו. יחד עם זאת, אני סבורה כי תכליתו של דבר החקיקה האמור, המטיל אחריות מוגברת על המזיק, מתיישבת עם גידורו לניזקי גופו של אדם בלבד, תוך מתן פרשנות לשונית מקובלת למונח "נזק גוף". זאת ועוד, ספק בעיניי אם ראוי להטיל משטר אחריות נוקשה על מחזיקיהם ובעליהם של כלבים אף ביחס לנזקים הנגרמים לחיות אחרות.

...

בנוסף, מסתמכת התובעת על הוראת סעיף 40 לפקודת הנזיקין הקובע את כלל "חובת הראיה ברשלנות לגבי חיה"; על הוראת סעיף 41 לפקודה הקובע את כלל "הדבר מדבר בעדו"; וכן על הוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין הקובע את כלל "חובת הראיה ברשלנות בדברים מסוכנים". בסיכומו של דבר, עותרת התובעת לפיצוי כולל בסך 43,500 ₪, בהתאם לראשי הנזק הבאים: פיצוי בגין הוצאות רפואיות שנגרמו כתוצאה מאירוע התקיפה בסך 1,500 ₪; פיצוי בגין עלות רכישת הכלבה בסך 12,000 ₪; פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 10,000 ₪; פיצוי בגין "הפסד השתכרות לעתיד", שכן הכלבה היתה עתידה להמליט גורים הניתנים למכירה בסך 20,000 ש"ח. מנגד טוענים הנתבעים, כי כלבם אינו משתייך לאחד הזנים המסוכנים המוגדרים בחוק, וכי התובעת היא שעברה על חוק העזר העירוני בכך שיצאה עם כלבתה מחוץ לביתה מבלי שהייתה קשורה.

לפיכך אני מקבלת את עדותה בעניין זה. כן השתכנעתי כי לתובעת נגרמה עוגמת נפש, המצדיקה פיצוי הולם.

סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעים ישלמו לתובעת, יחד ולחוד, סך של 18,500 ₪ כשהם נושאים הצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום.

מותו של הכלב מעיד על כך שהוא היה חשוף לסכנה של תקיפה בידי כלב אחר, סכנה שעלולה היתה לגרום למותו נוכח ממדיו הקטנים, כפי שהיתממש בפועל.

ככל שהנתבעים רצו להוכיח את הסיפא של סעיף 2(ב) לחוק השומרים, היה עליהם להוכיח באילו תנאים הוחזק הכלב, מהם סוגי הכלבים שאיתם שהה הכלב, ומדוע ניתן היה לאפשר לכלב לשהות ללא השגחת אדם במחיצתם של כלבים אחרים, קל וחומר נוכח ממדיו הקטנים, ונוכח התוצאה הסופית שלימדה על כך שהוא הותקף על ידי כלב גדול וחזק ממנו בהרבה.

...

סיכומה של נקודה, התובעות כלל לא הוכיחו את ראש הנזק של אובדן רווחים כתוצאה מהרבעות, ודין טענתן בנדון להידחות.

סוף דבר, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעות את הסכמים הבאים: לתובעת מס' 1 סך 7,000 ₪ (3,500 ₪ עבור אובדן ערך הכלב, ו- 3,500 ₪ בגין עוגמת נפש); לתובעת מס' 2 סך של 3,000 ₪ עבור עוגמת נפש.

כן ישלמו הנתבעים לתובעות שכ"ט עו"ד בסכום של 2,500 ₪, והחזר אגרות (מחצית ראשונה ושניה), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלום האגרות ועד מועד מתן פסק הדין.

בנסיבות שתוארו הפר הנתבע את חובתו זו על ידי שגרם במעשה או במחדל למותו של הכלב.

כמבואר לעיל, בית המשפט אימץ את גירסת התובע בכל הנוגע לנסיבות תקיפת כלבו על ידי כל בו של הנתבע.

האם כלב שגרם נזק לכלב אחר או אף גרם למותו, כמו במקרה שבו דנה תובענה זו, גרם "נזק לגוף" שבו דן סעיף 41א לפקודה? האם בכלל יש לכלבים זכויות משפטיות? ואם אין "נזק לגופו" של כלב נכלל בהוראות סעיף 41א לפקודה, מה הנזק שגרם כלבו של הנתבע לתובע? האם פגע בחפץ שלו, במטלטלין וכיוב'? 31.

...

לאור כל האמור לעיל פוסק בית המשפט, ש"נזק לגוף" שבסעיף 41א הנ"ל כולל נזק לכל גוף של בעל חיים, אדם, חיה ההולכת על ארבע, הדג אשר בים והעוף אשר בשמיים, השרץ והזחל.

הנתבע ישלם לתובע את הסכום של 8,500 ₪.

כמו כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

הטענה כי המתלוננת הותקפה על ידי כלבתה שלה המתלוננת החזיקה בתקופה הרלבנטית ואף בזמן עדותה בכלבה מסוג "פיטבול מעורב עם ג'ק ראסל". רק בשלב מאוחר מאוד, בעת חקירתו בבית המשפט, הציע הנאשם את האפשרות כי המתלוננת ניפצעה כתוצאה מנשיכת כלבה זו. לדבריו: "אני במבט ראשון וממה שראיתי שם בחוויה הראשונית שלי שם הכלבה נשכה אותה כי זה מה שמסרו לי. לא דמיינתי משהו אחר. אבל היום אחרי כל הסיפורים האלה שאני רואה והשקרים האלה אני יכול להאמין לכל. עולה לי דבר אחד בראש שלא עלה לי מההתחלה אלא רק בתקופה האחרונה איפה הייתה הכלבה של ש' בכל הסיטואציה" ובהמשך, כשנדרש לשאלה מדוע לא הוטחה במתלוננת טענה זו: "אני אומר שזה לקוח מסרט" (ראו עמ' 70, ש' 13-29 לפרוטוקול הדיון מיום 12.9.2021).

משכך, לא ניתן לקבוע על סמך חוות הדעת כי מכות המתלוננת היו אמורות לגרום למוות או לנזק מוחי, אך גם אם הייתי משתכנעת כי זו התוצאה היחידה האפשרית, הברחת הכלבה על ידי הנאשם סיכלה האפשרות לבחון מצבה.

בנסיבות אלו, קשה להלום טענה בדבר נזק משמעותי להגנת הנאשם הנובע מאי- הצגת שיחה זו. סיכום עד כאן: המתלוננת ניסתה להגיע לביתה, דרך מיתחם הנשיכה ואז ננשכה, במשך דקות ארוכות, באכזריות על ידי כלבת הנאשם, תקיפה שגרמה לפציעות מרובות וחמורות בשתי רגליה.

...

על אף האמור, אין בכך לגרוע מחובתו להציב שלט כאמור ומהמסקנה, הנגזרת גם ממחדל זה, בנוגע להתרשלותו ואי-עמידתו בחובותיו כמחזיק כלב מסוכן.

סוף דבר במהלך רגעים ממושכים שיסעה כלבת הנאשם את רגלי המתלוננת.

אני מרשיעה את הנאשם בעבירה שיוחסה לו – עבירה לפי סעיף 338(א)(6) לחוק.