המשיבה מוסיפה וטוענת כי ההחלטה לסרב את כניסתה של המבקשת לישראל התקבלה על ידי קצין ביקורת הגבולות בחודש פברואר 2019 והמבקשת בחרה שלא לתקוף החלטה זו בערכאות.
בהנתן המכלול האמור, נוכח חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, והמשמעות של דחיית הבקשה לפטור על אפשרותה של המערערת לקבל את יומה בבית המשפט במקרה דנן, ראיתי לקבל את ערעורה בנקודה זו, ולהורות על הפחתת סכום האגרה לסכום של 500 ש"ח. סכום העירבון שנקבע על ידי בית המשפט בהחלטתו מיום 10.10.2019 יעמוד בעינו (ובעניין זה איני סבור כי בקשת הרשות לערער עמדה באמות המידה המקובלות למתן רשות ערעור ב"גילגול שלישי").
...
כפי שיפורט להלן אני סבור כי היה מקום לתת משקל רב יותר לאופי הזכויות העומדות על הפרק בהליך דנן, וכי נוכח ההשלכות הפוטנציאליות של חסימת הגישה לערכאות בענייננו – יש להורות על הפחתת סכום האגרה.
אמנם, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט שלפיה סעד השחרור של המערערת ממשמורת לא היה הסעד העיקרי שהתבקש בערעור שהגישה לבית המשפט לעניינים מינהליים, ועל כן יש להחיל את הכלל הקבוע בתקנה 2(ב) לתקנות האגרות שלפיו "כלל הליך כמה סעדים, תשולם אגרה לפי פרט אחד בלבד מבין הפרטים המפורטים בתוספת לגבי אותו הליך, לפי הסכום הגבוה". ואולם אין חולק כי סעד זה אכן התבקש לצד הסעדים הקשורים במישרין לבקשת המקלט, וכי ההכרעה בערעור בעלת השלכות ברורות על המשך החזקתה של המערערת במשמורת (וראו גם הטענות בסעיפים 36 ו-69 לבקשת הרשות לערער לגבי פגמים שנפלו, לפי הטענה, בקשר לנושא פרטני זה, שנטענו גם בערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים.
לפיכך, סבורני כי ההחלטה לדחות את הבקשה לפטור מאגרה לא הולמת את הגמישות המתחייבת מכך שההליך שעומד במוקד העניין עוסק גם בטענות לפגיעה בחירותה של המבקשת, המשתייכת ל"גרעין הקשה" של זכויות האדם.
