תקיפה מינית ומעשים מגונים בבן משפחה

כמו-כן, קבע בית משפט קמא כי אל עדות המתלוננת מצטרפות ראיות נוספות אשר תומכות ומחזקות אותה, ובהן: עדות אם המתלוננת, אשר נמצאה מהימנה, חיזקה את גרסת המתלוננת, נטעה אותה במציאות והוסיפה לאמינותה; ועדות אב המתלוננת, שאף היא חיזקה באופן ממשי את עדותה, וזאת בפרט בכל הנוגע למצבה הנפשי בעת חשיפת מעשיו המגונים של המערער והסבל שהם גרמו לה לפני בני משפחתה.

במסגרת תיקון 22 לחוק העונשין, קבע המחוקק עבירה של "תקיפה מינית" בסעיף 348 לחוק כחלופה של מעשה מגונה בכוח ושלא בכוח, והגדירה כדלקמן: "התוקף אדם או העושה תנועות מגונות המכוונות אליו, לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים, דינו – מאסר שלוש שנים" (ההדגשה הוספה – א.ש.).

...

אשר על כן, סבורני כי עלינו לקצר במעט את תקופת המאסר בפועל שהושת על המערער ולהעמידה על 33 חודשים.

סוף דבר הנני מציע לחבריי לקבל את הערעור על הכרעת הדין באופן חלקי, במובן זה שסעיף ההרשעה של המערער בגין מעשה מגונה בקטין בן משפחה, לרבות ניסיון, ישונה לסעיף 351(ג)(1) בנסיבות סעיפים 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין.

במקרה דנן, אף אני סבורה כי שיקולי ההרתעה גוברים על יתר השיקולים בגזירת העונש, ומשכך אני מצטרפת לפסק דינו של חברי, השופט א' שטיין, בכפוף לכל האמור לעיל.

במסגרת גזר הדין נגזרו על המערער 15 שנות מאסר בפועל, 36 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שיחרורו, ופיצויים כספיים למתלוננות בסך כולל של 135,000 ש"ח. המערער הורשע בשורה ארוכה של עבירות מין בדרגות חומרה שונות, החל מהטרדה מינית דרך מעשה מגונה ותקיפה וכלה באונס, בשש מתלוננות שונות, כולן קטינות בעת ביצוע המעשים.

גם לאחר סיומה של מערכת היחסים עם בת זוגו, נשמר הקשר הקרוב בין המערער ובין שר' ובנותיה – המערער נהג לסייע לשר' בקניות, בהסעת בנותיה לבית הספר ולחברים, קנה עבורן ספרי לימוד וכלי כתיבה, וכן התארח בביתה וסעד עם בני משפחתה.

טענות המשיבה המשיבה טוענת כי העונש שהושת על המערער אינו סוטה ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה, ודאי לא כשמדובר במעשים מיניים אלימים שהמערער ביצע בשש מתלוננות שונות, כולן קטינות בגילאים 17-14, כולן ממשפחות מעוטות יכולת, תוך שהוא מנצל את תמימותן, חולשתן והיותן קטינות הנזקקות לכסף ולתשומת לב. המערער ביצע לאחר תיכנון מעשים חמורים, ובכלל זה אונס של נערה בת 14, ומעשים מגונים בכוח בדרגות חומרה שונות כלפי מתלוננות שונות.

...

דיון והכרעה לאחר שהצדדים טענו לפנינו, בכתב ובעל פה, ולאחר שעיינתי בחומרים המצויים בתיק ובטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות גם את הערעור על גזר הדין, וכך אמליץ לחברַי.

בנוגע לרף הענישה הנהוג, מעיון בפסיקה לא מצאתי כי ענישתו של המערער חורגת לחומרא מהענישה הנוהגת, אשר מטילה על נאשמים המורשעים באינוס קטינות עונש מאסר בפועל הנע בין 20-8 שנים, כאשר הקביעה בתוך המתחם משתנה, כמובן, בהתאם לנסיבות המיוחדות הנלוות לכל מקרה ומקרה (ראו ע"פ 7593/16 פלוני נ' מדינת ישראל (26.3.2017); ע"פ 3217/14 שמיים נ' מדינת ישראל (‏31.7.2016); ע"פ 1555/13 פלוני נ' מדינת ישראל (‏9.6.2014); ע"פ 9613/11 טפגאי נ' מדינת ישראל (31.10.2013); ע"פ 2847/11 מדינת ישראל נ' פלוני (11.7.2013); ע"פ 5263/10 ‏ ‏פלוני נ' מדינת ישראל (31.7.2012); [ע"פ 11100/08 ‏]שרעבי נ' מדינת ישראל (14.9.2011)).

סוף דבר: על יסוד האמור לעיל אציע לחברַי לדחות את הערעור.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, בתום שמיעת ראיות, בכל העבירות שיוחסו לו: באישום הראשון (הנכדה) – ריבוי עבירות של מעשה סדום ומעשה מגונה בקטינה בידי בן מישפחה, לפי סעיפים 351(א), 347(ב) ו-345(א)(3), וכן לפי סעיפים 351(ג)(1), 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בהתאמה; באישום השני (האחיינית) – ריבוי עבירות של מעשה מגונה בקטינה בידי בן מישפחה וניסיון למעשה מגונה כאמור, לפי סעיפים 351(ג)(2), 348(ב), 345(ב)(1) ו-345(א)(1) וכן 25 לחוק העונשין; עבירה של הטרדה מינית (לפי סעיפים 3(א)(6)(א) סיפא ו-3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998) ועבירה של פגיעה בפרטיות (לפי סעיפים 2(3) ו-5 לחוק להגנת הפרטיות, התשמ"א-1981); באישום השלישי (הבת) – עבירה של תקיפה מינית, לפי סעיפים 348(ב) ו-350 לחוק העונשין (כנוסחו בעת ביצוע המעשים); באישום הרביעי (פורנוגראפיית קטינים) – עבירה של פירסום והצגת תועבה, לפי סעיף 214(ב3) לחוק העונשין.

...

כשלעצמי, אני נוטה להימנע מטרמינולוגיה של צבירה, ולהסתפק בכלל המובן מאליו שמספר העבירות המיוחסות לנאשם בגדרו של כל אישום אמור להשפיע מטבע הדברים על קביעתו של מתחם העונש – הן המתחם התחתון והן המתחם העליון – וממילא גם על מידת העונש שיושת בסופו של דבר.

אני מצטרפת אפוא למסקנתו של חברי השופט אלרון כי יש לדחות את ערעורו של המערער ולקבל את ערעורה של המדינה על גזר הדין.

נקודה זו היא הנימוק השני שמוביל אותי למסקנה כי יש להותיר את הדיון בסוגיות הכלליות לעת מצוא, ולאחר שהצדדים קיבלו הזדמנות לטעון בעניין.

כפי שכבר ציינתי, המערער טוען כי מעשים אסורים אלו הם בגדר מעשה מגונה בפני קטין בן מישפחה, עבירה לפי סעיף 351(ד) לחוק העונשין, שעונשה המירבי הוא ארבע שנות מאסר, ולא עבירה, החמורה פי כמה, אשר עונשה המירבי הוא עשר שנות מאסר כאמור לעיל, של מעשה מגונה בקטין בן מישפחה, לפי סעיף 351(ג)(1) לחוק.

 במסגרת תיקון 22 לחוק העונשין, קבע המחוקק עבירה של "תקיפה מינית" בסעיף 348 לחוק כחלופה של מעשה מגונה בכוח ושלא בכוח, והגדירה כדלקמן: "התוקף אדם או העושה תנועות מגונות המכוונות אליו, לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים, דינו – מאסר שלוש שנים" (ההדגשה הוספה – א.ש.).

...

בא-כוח המערער סבור כי קביעה כאמור תובילנו למסקנה כי בכל אותם המקרים שבהם שולחו לא נגע במתלוננת, אלא רק דיבר אליה באופן מיני או הראה לה חומר פורנוגרפי לשם סיפוק או גירוי מיני שלו עצמו, הוא עשה מעשה מגונה בפניה ולא בה.  טענה זו הינה נכונה במישור העקרוני, אך בסופו של יום איננה עוזרת למערער.

מהמקובץ לעיל עולה כי כל מעשיו המעוותים של המערער במתלוננת היו בגדר מעשה מגונה בקטין בן משפחה, ולא מעשה מגונה בפני קטין בן משפחה.

סופו- הערר נדחה.

]השופטת י' וילנר: לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגנית הנשיאה ל' ברודי, והשופטים מ' ברק נבו ו-מ' תמיר) בתפ"ח 14067-06-18 (הכרעת-דין מיום 30.1.2022 וגזר-דין מיום 3.7.2022), בגדריו הורשע המערער בעבירות של תקיפה מינית, מעשה מגונה בבת מישפחה ומעשה מגונה בפני קטינה בת מישפחה; ונגזרו עליו מאסר בפועל למשך שמונה שנים, מאסר על-תנאי, ותשלום פיצוי לנפגעת העבירה בסכום של 150,000 ש"ח. העירעור שלפנינו נסוב הן על הכרעת-הדין, הן על גזר-הדין.

גזר-הדין בית המשפט המחוזי עמד על כך שמעשי המערער פגעו בשורה של ערכים חברתיים, ובהם כבוד האדם; שלמות גופו ונפשו; האוטונומיה של המתלוננת ופרטיותה; יכולתה לחוש בטחון אישי – הן בכלל, הן בביתה ובמשפחתה, שאמורים להיות המקומות הבטוחים ביותר מבחינתה; והאמון הטבעי שאמור קטין לרחוש כלפי בני משפחתו הבגירים.

...

כאמור, המערער טוען כי עונש המאסר שהושת עליו חורג לחומרא, באופן קיצוני, ממדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות, אלא שלא מצאנו ממש בטענה זו (ראו והשוו, למשל: ע"פ 2177/13 פלוני נ' מדינת ישראל (9.7.2015); ע"פ 1605/13 פלוני נ' מדינת ישראל (27.8.2014)).

לנוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי להתערב בעונש שנגזר על המערער, ואמליץ כאמור לחבריי כי גם ערעורו על גזר-הדין יידחה.

סוף-דבר: דעתי היא כי יש לדחות את ערעורו של המערער, הן על הכרעת-הדין הן על גזר-הדין.