תקיפה חמורה, הגנה עצמית, אכיפה בררנית

בבית-משפט קמא עלו מספר טענות ובהן אכיפה בררנית, "צידוק", הגנה עצמית וטענה למחדלי חקירה.

גזר דינו של בית משפט קמא בבואו לגזור את דינו של המערער עמד בית משפט קמא על חומרת העבירות שעניינן איומים ותקיפה; על הערך החברתי אשר נפגע כתוצאה מבצוע העבירות בהן הורשע; על נסיבות ביצוע העבירות; ועל מדיניות הענישה הנוהגת - וקבע מיתחם ענישה בין מאסר על תנאי מרתיע ועד מאסר בפועל למשך מספר חודשים.

לגבי הטענה להגנה עצמית, לא הוכח כי המתלונן תקף את המערער, ועל כן דינה של טענה זו להדחות.

...

לאחר בחינת טענות הצדדים, אנו דוחים את הטענות הנוגעות לביטול האישום מחמת הגנה מן הצדק, זאת מהטעמים שצוינו על-ידי בית-משפט קמא בהכרעת-דינו.

בנסיבות אלה, לא מצאנו כי יש הצדקה להתערב בעונש שנגזר על המערער.

לאור האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור על כל חלקיו.

טענת המשיב היא לכרסום (ככל הנראה הכוונה לחולשה בעוצמה) בראיות, לאור סתירות בהודעות המתלונן ועמיר, ואכיפה בררנית, משהמתלונן תקף את המשיב ולא הועמד לדין.

גרסת המשיב - המתלונן ניכנס לרכבו של המשיב כשסכין בידו ותקף את המשיב באגרופים, שגם נדקר בידו; אחיו של המשיב רץ לכיוון המקום והחל להתווכח עם המתלונן שיצא מרכבו של המשיב; בשלב זה עמיר ניכנס למסעדה ונטל סכין; המתלונן יצא מרכבו והתיז גז פלפל על המתלונן ועמיר לצורך הגנה עצמית.

בשפ 4786/15 ‏‏ ויליאם סליביא נ' מדינת ישראל (16.7.2015): "ככלל, הנטייה בעבירות של שימוש בסכין, במיוחד מקום בו נגרמה חבלה חמורה עקב כך, היא להורות על מעצר עד תום ההליכים". עם זאת בנסיבות מקרה דנן- עסקינן במשיב בעל אורח חיים נורמאטיבי לכאורה, ללא עבר פלילי; בנסיבות אלו, סבורני כי ראוי לשקול חלופה, על מנת לבחון מאפייני המשיב, ובין היתר ע"י הפניית המשיב לתסקיר שירות המבחן.

...

ראיות לכאורה – לאחר שקראתי הודעות העדים והמעורבים באירוע וצפיתי בסרטוני האבטחה, הגעתי לכלל מסקנה כי גרסת המשיב אינה מתיישבת עם חומר החקירה, וקיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום; אין כרסום ראייתי כנטען על ידו, וגם אם למתלוננים חלק מהותי לכאורה בהתפתחות האירוע, אין בכך הגנה.

מהמקובץ לעיל עולה קיומה של תשתית ראייתית לכאורית לביצוע העבירות המיוחסות למשיב.

שוכנעתי לאחר עיון בחומר הראיות, כי לא הורם הנטל להוכיח "כרסום" בתשתית הראייתית (טענות ההגנה ולא כרסום כמשמעו בבקשה לעיון חוזר) שיש בה כדי להפחית מעוצמתה.

בשפ 4786/15 ‏‏ ויליאם סליביא נ' מדינת ישראל (16.7.2015): "ככלל, הנטייה בעבירות של שימוש בסכין, במיוחד מקום בו נגרמה חבלה חמורה עקב כך, היא להורות על מעצר עד תום ההליכים". עם זאת בנסיבות מקרה דנן- עסקינן במשיב בעל אורח חיים נורמטיבי לכאורה, ללא עבר פלילי; בנסיבות אלו, סבורני כי ראוי לשקול חלופה, על מנת לבחון מאפייני המשיב, ובין היתר ע"י הפניית המשיב לתסקיר שירות המבחן.

מעשיו של הנאשם אינם יכולים להחשב כפעולה סבירה, גם במסגרת "מבחן הסבירות המרוכך" (בהשוואה לזה שנקבע ביחס להגנה עצמית) שקבוע בסעיף קטן (ב)(1), לעיל (עיין בע"פ 1964/14 שימשילשווילי נ' מדינת ישראל [6.7.14], פסקות 13 ו-37 [עניין שימשילשווילי]).

בית המשפט העליון דחה את הבקשה לרשות ערעור הן ביחס להכרעת הדין, הן ביחס לגזר הדין תוך קביעה, בין היתר, כי עונשו של המבקש אינו סוטה מרמת הענישה המקובלת בעבירות דומות; רע"פ 176/13 שי בן ארי נ' מדינת ישראל [20.12.13]: המבקש הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של איומים וחבלה חמורה, בכך שתקף את שכנו בחדר המדריגות שבביתם המשותף, בעקבות סיכסוך חניה, באגרופים ובעיטות.

ביחס לטענת ההגנה בדבר אכיפה בררנית, לא מצאתי שיש ממש בטענה זו. אמנם מדובר בטענה שניתן להעלותה בכל שלב של ההליך הפלילי, אך היא לא גובתה בראיות, ואין לפניי אלא את האמור בכתב האישום.

...

לאור כל המתואר, בהתחשב בערכים החברתיים המוגנים שנפגעו מביצוע העבירות, מידת הפגיעה באותם ערכים, הנסיבות המיוחדות של ביצוע העבירות, ומדיניות הענישה הנהוגה, אני קובעת כי מתחם העונש ההולם נע בין 8 לבין 30 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים.

נוכח כל האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את כלל השיקולים, תוך מתן משקל רב לנסיבות הייחודיות של הנאשם ושל האֵרוע, אני סבורה שיש למקם את עונשו של הנאשם בתחתית המתחם שאותו קבעתי.

סיכום סוף דבר, אני מטילה על הנאשם את העונשים הבאים: 8 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו מיום 2.2.18 ועד עתה); מאסר בן 3 חודשים, אך הנאשם לא יישא עונש זה אלא אם בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר יבצע עבירת אלימות מסוג פשע או עוון; פיצוי כספי בסך 2,500 ₪ שיחולק באופן הבא: 2,000 ₪ למתלונן, מר איגור גולוקוביץ'; 500 ₪ למתלוננת, גב' יוליה אנדריאש.

כתוצאה מהתקיפה נגרמה למתלונן חבלה חמורה בדמות שבר ברצפת ארובת העין משמאל עם פרולפס של שריר הדורש היתערבות ניתוחית.

לגבי הפן האיכותי, נקבע כי אין לבחון דרכי פעולה חלופיות בדרך דווקנית וטכנית, אלא מתוך נקודת מבט רחבה של נסיבות המקרה כולו: "ראוי להדגיש כי יש לתת את הדעת על המצוקה שבה שרוי המתגונן במהלך התקיפה, ועל-כן יש להזהר מגלישה לפרשנות דווקנית של דרישת הנחיצות האיכותית, הואיל ופרשנות כזו עלולה לרוקן את ההגנה העצמית מתוכן" (ע"פ 20/04 אבי קליינר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 80, 90 (2004)).

הגנה מן הצדק ב"כ הנאשם טען כי עומדת לנאשם טענת הגנה מן הצדק, בשל היתנהלות היחידה החוקרת אשר פגעה בזכויות הנאשם וכן בשל אכיפה בררנית.

יחד עם זאת, לאחר שהגעתי למסקנה כי עומדת לנאשם טענת הגנה עצמית, זאת בהתבסס על ראיות שונות אשר המרכזית בהן היא תעוד הארוע, אין מקום לקביעת נפקות כשלים אלה.

...

יחד עם זאת, לאחר שהגעתי למסקנה כי עומדת לנאשם טענת הגנה עצמית, זאת בהתבסס על ראיות שונות אשר המרכזית בהן היא תיעוד האירוע, אין מקום לקביעת נפקות כשלים אלה.

לאחר מכן הסביר, "זאת תגובה של כל בנאדם ככה לקבל מכות על הרכוש שלי הוא עשה לי נזק. רציתי לנסוע הוא לא נתן לי" (ש' 86) וכן אמר" עשיתי הגנה עצמית, הגנה על הרכב שלי על הרכוש שלי והחזרתי לו עוד הפעם עם אגרוף" (ש' 65-63).כך בעימות עם המתלונן והסכים שהוא זה שתקף את המתלונן לאחר שהכה על רכבו "אז יצאתי וכבר התחלתי להתעצבן והרמתי יד" (ת/4 ש' 19- 25).

מכל האמור, נסיבות הארוע, התקיפה החמורה האלימה, החוזרת והנמשכת, תמונות החבלות על פני המתלונן, התעודות הרפואיות, כולל טישטוש ראייה, אני קובעת שיש בכל אלו על מנת לענות על ההגדרה בסעיף זה. אכיפה בררנית, ההגנה טענה אף לפגם בכתב האישום בכך, שהמאשימה מגישה כתבי אישום בגין עבירת 'חבלה של ממש' באירועים דומים ואילו בעיניינו של הנאשם, בחרה להגיש כתב אישום המייחס לו 'חבלה חמורה'.

...

מכל האמור, נסיבות האירוע, התקיפה החמורה האלימה, החוזרת והנמשכת, תמונות החבלות על פני המתלונן, התעודות הרפואיות, כולל טשטוש ראייה, אני קובעת שיש בכל אלו על מנת לענות על ההגדרה בסעיף זה. אכיפה בררנית, ההגנה טענה אף לפגם בכתב האישום בכך, שהמאשימה מגישה כתבי אישום בגין עבירת 'חבלה של ממש' באירועים דומים ואילו בעניינו של הנאשם, בחרה להגיש כתב אישום המייחס לו 'חבלה חמורה'.

עוד בבג"צ 7195/08 אבו רחמה נ' הפרקליט הצבאי הראשי (1.07.09), שם נקבע: "כלל יסוד בהכנת כתב אישום הוא כי מבין חלופות אפשריות של סעיפי עבירות, על התביעה לבחור באופציה הנורמטיבית - עונשית ההולמת ביותר את טיבו של האירוע הפלילי, כפי שהוא מתואר בפרשת העובדות בכתב האישום.. מקום שמצויה נורמה פלילית חלופית ההולמת יותר את מערכת העובדות.. יש לבחור בה". לאחר שבחנתי את כלל הטענות בעניין זה, לא מצאתי לקבל את עמדת ההגנה, לטעמי לא מדובר באכיפה בררנית, כפי שציינתי הסעיף שנבחר במקרה זה אף מתאים לנסיבות האירוע ולתוצאות החבלה.

סוף דבר: אשר על כן, נוכח האמור לעיל, מצאתי שהמאשימה הוכיחה מעל לספק סביר את העובדות המתוארות בכתב האישום (למעט ההסתייגויות לעניין המועד שבו המתלונן תדלק את הרכב), את החבלות שנגרמו למתלונן ומכאן את העבירה שיוחסה לנאשם ואני מרשיעה אותו בעבירה של גרימת חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין.