תקיפה חמורה בעקבות טענת הסגת גבול

המיקום שבו אפגן ראה את התובעת לראשונה, כאשר הכלב מעליה, כפי שמודגם ב- ת/4, תומך במסקנה שהכלב היה במרפסת עובר לתקיפה, כפי שהתובעת טענה.

זה מכבר נשללה תחולה אוטומאטית של הכלל "מעילה בת עוולה לא תיצמח זכות תביעה". בע"א 11172/05 זיו אלון נ' נועם חדד (21.10.2009) נקבע כי אין מקום לשלול באופן גורף פיצוי ממסיג גבול, אף אם האחרון נמצא בחצרו של הנתבע בנסיבות חשודות: "האנטרס העומד ביסודו של הכלל אינו מוחלט וגם בהתקיים היתנהגות פלילית מצד הניזוק, יש לאזנה מול האנטרס הצבורי בהטלת האחריות על מזיק אשר גרם לנזק בהתנהגותו הרשלנית... אכן, מניעת פיצוי מניזוק בגין היתנהגות לא חוקית או לא מוסרית לא נועדה לשמש עונש. אם תאמר אחרת, יהיה בדבר כדי להפוך את דמו של כל פורץ ומסיג גבול הפקר, ולהתעלם מהיתנהגות המגבשת מאפיינים עוולתיים, יהא אשר יהא אופיה והיקפה." (סעיף 10 לפסק הדין).

נוכח חומרת הפגיעה הראשונית ברגל, אני מוצאת את ההסבר סביר.

...

לסיכום, מצאתי לאמץ את חוות דעתו של ד"ר גרופר, לא כל שכן נוכח המשקל שניתן בדרך כלל לחוות דעת מומחה בית המשפט.

אינני מקבלת את הניסיון "להחליף" חוות דעת בעדות של התובעת, כאשר עסקינן בעניין מובהק שברפואה.

נכותה המשוקללת של התובעת עומדת על 14.8% ובשים לב לכל האמור לעיל אני פוסקת לה כאב וסבל בסך של 60,000 ₪.

נטען בנימוקי העירעור, כי לפי בחינה של פסיקה ענפה לאורך כל השנים, הענישה הנהוגה בגין עבירה של תקיפה לפי סעיף 380 של חוק העונשין אינה חורגת במקרים החמורים ממספר בודד של חודשי מאסר שלרוב מתאפשר ריצויים בעבודות שירות.

לדעת הסניגור, העונש שהוטל על המערער הוא עונש חמור ולכן יש מקום להקלה.

בשנת 1999 נדון המערער לשתי שנות מאסר בפועל לאחר שהורשע בהסגת גבול פלילית, תקיפה סתם, הדחת קטין לסמים מסוכנים, החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, פריצה לבניין שאינו דירה, החזקת סמים לצריכה עצמית וגניבה.

...

לאחר שנתנו דעתנו לגזר דינו של בית משפט קמא, לנימוקי הערעור, לגיליון ההרשעות הקודמות, לפסיקה הרלוונטית, ולטיעוניהם של באי כוח שני הצדדים בפנינו בישיבה מיום 10.9.15, מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות.

על כל האמור לעיל, ראוי להוסיף את עברו הפלילי המכביד של המערער.

על יסוד כל האמור לעיל, אנו מורים בזאת על דחייתו של הערעור.

ניתן לטעמי להעלות בפני בית המשפט טענות בדבר נזקים שנגרמו בעקבות עבודות הבנייה, ככל שאינן טענות לעצם הבנייה בקיר המשותף, טענות לגרימת ניזקי רטיבות בעקבות עבודות הבנייה, או טענות בדבר הסגת גבול ופלשה לחלקה 151.

אדריכל התכנית, ג'יל מרואני השיב לטענות המתנגדים וציין כי על פי התכנית התקיפה ניתן להרוס את המבנה, וכי הנתבע ביקש להמנע מכך ולאפשר את שימורו.

הועדה ציינה כי היא "רואה היתנהלות זו של מגישי התכנית בחומרה רבה. מגישי התכנית נימנעו מלהמתין להשלמת אישורה של התכנית החליטו לבצע את הבינוי המוצע בתכנית בלא היתר בנייה ובלא שתנתן למוסדות התיכנון ההזדמנות להשלים את ההליך התיכנוני ובין היתר אף להכריע בהתנגדות שהוגשה בעיניינה של התכנית. היתנהלות זו מלמדת על זילזול בוטה בהליכי התיכנון, במוסדות התיכנון ובשלטון החוק ועמה אין מקום להשלים". הודגש כי כבר בחודש אוקטובר 2007 הוצא צו הפסקת עבודה.

ראשי הנזק הנטענים התובעים טענו למספר ראשי נזק שנגרמו להם לטענתם בעקבות עבירות הבנייה.

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בעניין זה מצאתי שטענת התובעים לפלישה לחלקתם לא הוכחה כנדרש.

סיכום אשר על כן מצאתי שיש לדחות את התביעה.

בשים לב למכלול הנסיבות ישלמו התובעים לנתבע את הוצאותיו, וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪.

לנאשם הרשעה קודמת משנת 2009 בעבירות של תקיפה כלפי חברתו והסגת גבול פלילית משנת 2007, בגינן נדון למע"ת, קנס והתחייבות.

ב"כ המאשימה טענה, כי לנוכח חומרת התקיפה והיותה בתא המשפחתי הקרוב, מיתחם העונש הראוי נע בין מס' חודשי מאסר שניתן לרצותם בעבודות שירות בכפוף לחוות דעת הממונה, ועד 18 חודשי מאסר בפועל.

...

לאחר ששקלתי טיעוני הצדדים, אני סבורה כי בעיתוי הנוכחי יש לתת משקל בכורה לשימור ההישגים בתהליך השיקום, ולא לסכנם ע"י קטיעת הרצף התעסוקתי והעמסת לחצים נוספים על אלה שהנאשם מתמודד עמם.

אני גוזרת על הנאשם 8 חודשי מאסר על תנאי למש שלוש שנים, שלא יעבור עבירת אלימות במשפחה.

לטענת הנתבעים, מעשי האלימות של טוביה כלפיהם המשיכו גם לאחר פתיחת ההליך הנוכחי - ביום 19.5.2019 הותקף כפיר בכניסה למשרדי קולורדו ונחבל קשות בראשו; בחודש יולי 2019 נזרק רימון לבית מגוריהם של הנתבעים 4-2, כאשר מ"דוח פורנזי" שהגישו הנתבעים עולה כי זורק הרימון הוא טוביה; בחודש נובמבר 2019 הונח "מטען דמה" במפעלה של קולורדו וכן הוצת המחסן בו; ובחודש אוגוסט 2020 הוצתו שתי משאיות של קולורדו.

ברם, הנתבעים לא הביאו כל ראיה באשר להוצאות אריזונה ביצור מוצרים אלה ולרווחיה ממכירתם (אם בכלל), והקושי במחדלם זה מקבל משנה תוקף לנוכח טענתם שלהם כי לאריזונה היו שולי רווח מיזעריים (סעיף 12 לסיכומי הנתבעים).

לעניין ארוע הסגת הגבול והאיומים, שכאמור הוכח, מבלי לגרוע מחומרתו של ארוע זה (שבעטיו ביטלו הנתבעים את הסכם השירותים), איני סבור כי הוא מצדיק לפסוק לזכות הנתבעים פיצויים עונשיים, אשר שמורים למקרים חריגים בלבד "שבהם בוצעה עוולה מקוממת וחמורה במיוחד, או כזו הטומנת בחובה פגיעה קשה בזכויות חוקתיות של הניזוק" (ע"א 71/18 הרשות הפלסטינאית נ' יורשי המנוחה בן שלום ז"ל, פס' 81 (נבו, 10.3.2021)).

...

לסיכום, לסכום הפיצויים לו זכאים התובעים בגין הפרת ההסכם העיקרי, בסך של 1,263,156 ש"ח, יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית החל מיום 1.1.2017, הוא המועד אליו הוון שיעור הרווחים הצפויים בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ועד למועד התשלום בפועל.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה נגד קולורדו (הנתבעת 1) ונדחית נגד הנתבעים 4-2.

בנסיבות העניין, לאחר שנתתי דעתי לשיקולים הקבועים בתקנה 153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבוע שכל צד יישא בהוצאותיו.