כתב האישום:
המאשימה מייחסת לנאשם, אחמד ג'ודה, יליד 1978, עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499 (א) (1) לחוק העונשין-תשל"ז – 1977, החזקת סכין לפי סעיף 186 (א) לחוק הנ"ל, חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 (א) (1) לחוק, ותקיפה בצוותא בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382 (א) בצירוף סעיף 380 לחוק הנ"ל.
נטען בכתב האישום כי בין הנאשם ומשפחתו ובין המתלונן אמין אבו ג'ויעד, המתגוררים בסמיכות בשכונה 4 בערוער, נוצר סכסוך בסמוך לפני יום 27.10.05.
...
אשר לראיות שעניינן איכוני טלפונים סלולארים של מי מהמעורבים – ככל שדברים אמורים בנקודות שהתביעה מבקשת לראות בהן חזוק לראיותיה – החלטתי לא להסתמך על כך, ולא להזקק לעדויות במישור זה, משום שבשל סמיכות האתרים הסלולארים זה לזה, דלות הראיות שבמומחיות שהוצגו לעניין זה, וההתכנות שאולי אחד המכשירים נמצא באותו יום אצל צד שלישי, כפי שנטען, אינני סבור שמדובר בתשתית ראייתית מוצקה מספיק כדי לבסס עליה ממצאים עובדתיים ברורים, ואמנע מכך.
(ראה ע.פ 10596/03, עניין בשירוב תק-על 2006 (2) 3068) הוא הדין גם בטענת ההגנה כי יש מחדל חקירתי רבתי בכך שבסופו של דבר לא בוצע עימות בין המתלונן לנאשם, אף שאכן נראה שהיתה אפשרות והיה מקום לבצע פעולת חקירה יחסית פשוטה ובסיסית זו, וחבל שהדבר לא נעשה בשעתו.
מכל האמור, וכאשר מצאתי ליתן אמון בעדויות המתלונן ועד הראיה לאירוע, ולאחר שמצאתי שהאליבי של הנאשם לא הוכח ואף לא במידה שתטיל ספק בראיות התביעה שהוצגו לעניין המצאותו בזירה וחלקו באירוע, ומשההגנה לא הצליחה לשכנעני כי לעדי הראיה, ובכללם המתלונן, היה מניע של ממש להעליל עלילת כזב קשה וחמורה כזו על הנאשם, יש לקבוע כי האמור בכתב האישום הוכח מעבר לכל ספק סביר ולפיכך אני מרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
