תקופת התיישנות שגרתית ולא לפי סעיף 31 בחוק חוזה הביטוח

באופן דומה אין ממש גם בטענת התובע לפיה לא ניתנה לו הודעה על תנאי העסקה, שכן ביום 2.2.2014 נחתם עם התובע הסכם העסקה העונה על דרישות חוק הודעה לעובד (ההסכם צורך נספח א' לתצהיר הנתבע).

לעניין זה די להפנות אל סעיף 31 בכתב ההגנה, במסגרתו טענה הנתבעת כי: "בשל טעות טכנית לא נגבו כספי פנסיה מהעובד בתקופה שנמשכה העסקתו וחברת הביטוח לא מוכנה לפתוח את הקרן רק ע"י תשלום החברה ועל כן מוכנה החברה לשאת בתשלום קרן הפנסיה בנכוי חלקו של העובד אשר לא חויב בתלוש". בהקשר זה קובעת ההלכה הפסוקה, כפי שפורטה בבר"ע (ארצי) 51823-10-14 י.ב. שיא משאבים בע"מ - Hitam Abakers, (פורסם בנבו, (26.2.15), כי כאשר המעסיק לא הפריש הפרשות לקרן פנסיה, ולא ניתן ללכת בדרך המלך ולבצע את ההפרשה, מוקנית לעובד זכות לפצוי כספי בשיעור ההפרשות שלא הועבר, או בשיעור אחר שהוכח.

לאור כל האמור לעיל יש לפצות את התובע בסך של 1,680 ₪, באופן הבא: חודש שכר מבוטח ₪ שיעור הפרשה סך הפרשה ₪ 7/2014 7,273 6% 436.4 8/2014 4,312 6% 259.2 9/2014 3,601 6% 216.1 10/2014 3,364 6% 201.8 11/2014 5,164 6% 309.8 12/2014 2,559 6% 153.5 1/2015 1,729 6% 103.7 1,680.5 הפרישי החזר נסיעות לטענת התובע, בשל העובדה שעבד שעות לא שגרתיות נידרש לנסוע במוניות, כאשר הנתבעת לא שילמה את מלוא ההחזר המגיע לו בשל הנסיעות דנן.

יחד עם זאת, מקום בו נטען כי הנתבעת הלינה את שכרו של התובע מדי חודש, והדבר לא נסתר על ידי הנתבעת, הרי שמדובר בהלנות חוזרות ונישנות של שכר העבודה, חל בעניינינו סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר הקובע תקופת היתיישנות בת 3 שנים, וכדלקמן: "על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעסיק את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות." לאור האמור, מקום בו התביעה הוגשה בחודש מרץ 2015 בגין שכר ששולם לא במועד בשנת 2014, ברי כי התביעה לא היתיישנה.

...

הפרת הסכם ועוגמת נפש לאור כל המקובץ לעיל, ובשים לב כי תביעת התובע נדחתה ברובה המכריע, ובהיעדר נסיבות חריגות, איןי זה המקום לחרוג מן הכלל לפיו פיצוי בגין עוגמת נפש לא יינתן כדבר שבשגרה אלא בהתקיים נסיבות חריגות בלבד (ע"ע (ארצי) 419/07 מדינת ישראל - משרד המסחר והתעשייה נ' יעל חן (פורסם בנבו, 03.11.2008).

לאור כל האמור לעיל, התביעה נגד הנתבע נדחית.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה, הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין את הסכומים המפורטים להלן - הפרשי שכר – 9,583.4 ₪ .

כך שניתן לומר שהנתבעת לא פעלה בהתאם לנהליה, ועל כן אין לה להלין אלאל על עצמה, ואכן הנתבעות הכירו בחבותן ושילמו תגמולי ביטוח, גם אם חלקיים; 3) הנתבעת 1 פעלה בניגוד להוראות חוזר המפקח על הביטוח "בירור ויישוב תביעות 2011", וזאת משום שבמכתבה הראשון לתובעת היה עליה לציין בהבלטה פסקת היתיישנות אשר תתאר את תקופת היתיישנות התביעה בהתאם לדין.

בחקירה נגדית לנתבעת 1 השיב העד כי יש היתנהלות סדירה שגרתית בין הנתבעות בכל הנוגע לעמיתים שנפטרו, והנתבעת 1 פונה לנתבעת 2.

במסגרת הביטוח היה המנוח בשכבת גיל לגביה אם בשעת המוות היה המבוטח פחות מגיל 67 ובעת הצטרפותו לקופה גילו היה אז פחות מ- 60 שנה, אזי סכום הביטוח: "יהיה שווה בגודלו ליתרת חשבונו של המבוטח שנפטר בספרי החברה (קופת הגמל-י.ז.) 30 יום קודם ליום הפטירה ולכל היותר 48,000 ₪." פרק ב' לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן-"חוק חוזה הביטוח") דן בפרק ב' בביטוח חיים.

...

" לאור האמור לעיל, סבור אני שלאור חובות הנאמנות המוגברות וחובות המיומנות המוגברות של הנתבעת 1 כלפי העמיתים בקופות הגמל, לרבות כלפי המנוח והתובעת, היה על הנתבעת 1 לוודא שאכן הנתבעת 2 שלחה למבוטחים את פוליסת הביטוח ואת פרטי הפוליסה, בהתאם להוראות תקנה 6 לתקנות הביטוח הקבוצתי, ובכך כשלה הנתבעת 1.

לאור האמור לעיל, סבור אני שגם הנתבעת 1 לא מילאה חובתה כלפי המנוח והתובעת לעניין מילוי חובתה לוודא שאכן המנוח והתובעת קיבלו את העתק פוליסת הביטוח ואת פרטי הפוליסה.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, על הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת כדלקמן: 1) את הסך 96,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (19.1.17) ועד ליום התשלום בפועל; 2) את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; 3) שכ"ט עו"ד בסך 36,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

כן ביקשה המבקשת לדחות את הטענה לפיה לא ניתן לטעון לתחולת העילות לדחיית מירוץ ההתיישנות בהליך ייצוגי.

המשיבים הדגישו בהקשר זה כי בקשות לאישור תביעות ייצוגיות מוגשות כעניין שבשיגרה כאשר למבקשים אין מידע מלא ביחס למלוא העובדות והנסיבות הקשורות לפרט המטעה וקיים רק חשד בדבר קיומו, חשד הנובע מפער בין מידע שדווח בתקופה מסוימת לבין מידע שדווח בתקופה אחרת.

מנגד, בפסק הדין בע"א 3812/91 ג'רייס נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (פ"ד מח(3) 441, 449 (1994) קבע בית המשפט ביחס לתקופת ההתיישנות המיוחדת שבחוק חוזה ביטוח, כי דיני ההתיישנות הכללים יחולו לגביה.

...

ואולם, אני סבורה כי גם אם אין מניעה להעלות טענות מכוחן של שתי עוולות שונות בהתייחס לאותה מערכת עובדתית עצמה, אין פירוש הדבר בהכרח כי על כל אחת מהעוולות יחול דין התיישנות נפרד ושונה.

בית המשפט הוסיף כי – "אין לדעתי לייחס למחוקק את הכוונה לאפשר את חיובם של נתבעים בנסיבות הנתונות לפנינו בעוולה של הפרת חובה חקוקה, כאשר החיוב בכליאת שווא נמנע בתוקף ההגנה לפי סעיף 27(3). תוצאה כזו הייתה מסכלת את תוקפה ואת משמעותה של ההגנה הכלולה בסעיף 27(3) כאמור". באופן דומה אני סבורה כי אין מקום לסכל את ה"הגנה" שכרוכה בקיצור תקופת ההתיישנות על ידי מתן אפשרות לפנות לעילות תביעה אשר מלבד תקופת ההתיישנות קיימת זהות בינה לבין העילה שהמחוקק היה סבור לגביה כי יש להחיל תקופת התיישנות מקוצרת – ובכך להאריך את התקופה.

לכן, לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לסילוק על הסף.

בהמשך, במסגרת התביעה הנ"ל, הגיש המשיב חוות דעת של ד"ר גורביץ מיום 12.2.14 בה נקבע כי נותרו לו נכויות צמיתות בגין הליקוי הגרמי באפו - בשיעור של 7.5% ובגין הצלקות - בשיעור של 7.5% .ד"ר גורביץ ציין כי בעוד שהצלקות על אפו של המשיב תשארנה לעד ובעוד שלא ניתן לשפר את המראה שלהן, הרי שלעומת זאת ניתן לנסות ולתקן ניתוחית את הפגיעה הגרמית, אלא שהסיכונים בניתוח שכזה הם שיגרתיים וכוללים גם אפשרויות להחמרה ("האפשרות לניתוחים מתקנים").

טענות הצדדים הבקשה לטענת המבקשת הוראת סעיף 31 בחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981קובעת תקופת התישנות מיוחדת של שלוש שנים והמתייחסת להתיישנות תביעה המוגשת לבית המשפט, תוך שהפנה לפסק דין בעיניין ע"א 3812/91‏ ‎ברבארה ג'רייס‎ ‎נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ''ד מח(3) 441 (1994) ולפסק דין נוסף בעיניין ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל, פ''ד סב(4) 231 (2008).

...

מכאן המסקנה היא כי , בהתאם לדין בעת הרלוונטית, "מרוץ ההתיישנות" מתחיל עם היוודע נזק בהיקף ממשי, כאמור, לכל המאוחר ביום 12.2.14 ואין תחולה רטרואקטיבית של התיקון לחוק .

תוצאה כזו תיצור חוסר וודאות ויכול בסופו של דבר גם פגיעה במבוטחים עצמם עקב העלאת תעריפי הביטוח.

[ראה ת.א. (ת"א) 7787-03-11‏ ל. א נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (16.1.18)] לאור האמור , הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות דנן, דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות.

העובדות בתאריך 28.01.1987 נחתם הסכם חכירה לא מהוונת בין עשבי בר לבין רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") לפיו, חכרה עשבי בר זכויות במיגרש בשטח של 3,367 מ"ר בגוש זמני 18019 חלקה 1 תכנית ג/ 5038 מיגרש א1 לתקופה של 42 שנים, דהיינו עד ליום 11.01.29 עם זכות להאריך זכות חכירה זו ב-49 שנים נוספות, למטרת מחסן לחומרי הדברה (להלן: "המקרקעין" ו "הסכם החכירה").

עוד טוענת עשבי בר, כי היה על ועדת הערר לאפשר לה לתקן את כתב התביעה, שכן בתי המשפט מתירים כדבר שבשיגרה את תיקון התביעה שהוגשה ובתוך כך את שיעורה, גם אם הבקשה מבוקשת לאחר חלוף תקופת ההתיישנות ובילבד שלא מדובר בהוספת עילה חדשה או בעל דין חדש.

לעניין זה הפניתה עשבי בר לע"א 702/86 איטונג בע"מ נ' בן הרוש, ת"א 203/95 זיו תעשיות עץ ואלומיניום בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ורע"א 2607/12 אל על נתיבי אוויר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ. לדידה, בחינת הנסיבות וההלכות העולות מההליכים עליהם הסתמכו ועדת הערר והועדה המקומית מעלה שמדובר במקרים שונים לחלוטין מענייננו.

דהיינו, כלום נפגעו "מקרקעין" על ידי תכנית – "במקרקעין בתורת שכאלה, ולא במי שהוא בעליהם, או מחזיקם"(להלן: "עניין חייט") משום שמדובר על פגיעה ב"מקרקעין" ולא על פגיעה ב"אדם", נקבע, כי הפגיעה נבדקת לפי מבחן אובייקטיבי של פגיעה במקרקעין, כלומר בתכונותיהם במקרקעין, ולא לפי מבחן סובייקטיבי של פגיעה באדם המחזיק אותו זמן במקרקעין.

...

ראשית, על שום שהוועדה הנכבדה עצמה קבעה שלא מדובר בזכות קנויה, אלא בזכות מותנית ומשכך גם לעמדת ועדת הערר, המסקנה המתבקשת צריכה היתה להיות, שבהעדר זכות קנויה להמשך החכירה, ממילא גם אין זכות לקבלת פיצוי.

זאת ועוד, אף בהחלטתה השנייה של ועדת הערר מיום 14.03.18, מדובר ב"הנחה" וב"הערכה" בלבד שהקרקע תוחכר לעשבי בר, כך בסעיף 40: "לא זו אף זו, השומה מבוססת על הנחה מירבית לטובתה של העוררת כי הקרקע תוחכר לה למגורים (הנחה שלא מצאנו מקום להתערב בה משלא הוכח לנו כי יסודה בטעות, ואולם גם בעניין זה מדובר בהערכה שכן ככל הנראה חכירה כזו לא נעשתה עד היום)". הינה כי כן, ההחלטה בדבר קבלת תביעת הפיצויים, הסתמכה על "הנחה מירבית" או "הערכה" ודומני בכל הכבוד הראוי, כי לא די ב"הנחה מירבית" או ב"הערכה" כדי לקבוע, שהוועדה המקומית תחויב במיליוני ₪ ומקופת הציבור!! מקום בו מדובר בפיצוי ובשיעור כל כך גבוה, מן הדין היה שהתשתית העובדתית לכך תהיה מבוססת כדבעי.

נוכח כל האמור לעיל, אני קובע שיש לדחות את תביעת פיצויי ירידת הערך של עשבי בר ומורה על ביטול חיוביה של הועדה המקומית כפי שנקבעו בהחלטת ועדת הערר מיום 14.03.18, בכך מתייתר למעשה הצורך לדון ולהכריע בעמ"נ 1187-05-18.