תקופת התיישנות על הגשת תביעת סיעוד לאחר פטירה

סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח), קובע תקופת היתיישנות מיוחדת של שלוש שנים, ומורה כלהלן: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח, ולעניין ביטוח חיים, ביטוח מפני מחלות ואישפוז וביטוח סיעודי – חמש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח; היתה עילת התביעה נכות שנגרמה למבוטח ממחלה או מתאונה, תימנה תקופת ההתיישנות מיום שקמה למבוטח זכות לתבוע תגמולי ביטוח לפי תנאי חוזה הביטוח; לעניין זה "ביטוח חיים" – ביטוח שמקרה הביטוח הוא מותו של המבוטח או של זולת".

ייתכנו כמובן מצבים נוספים מורכבים יותר, בהם תביעת צד שלישי נגד המבוטח מוגשת לאחר תום תקופת ההתיישנות, אך קיימת עילה בדין להארכת תקופת ההתיישנות (למשל לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות); או מצב בו תקופת ההתיישנות ביחסים בן הצד השלישי למבטח חופפת את תקופת ההתיישנות שקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח (לדוגמה לפי חוק אחריות למוצרים פגומים).

לא זו בלבד שכתב התביעה נגד מנורה הוגש בחלוף שלוש שנים מהמועד שידע על הגשת ההודעה לצד שלישי נגד התובע, אלא גם בחלוף שבע שנים ממועד הגשת ההודעה, ואף בחלוף שבע שנים מהמועד בו התובע הגיש את כתב ההגנה להודעה לצד שלישי שהגיש הקבלן, במסגרתה הוא חויב בפסק הדין לשפות את הקבלן.

...

התוצאה המסקנה אפוא שדין התביעה להידחות.

אשר על כן, אני מחליט לדחות את התביעה.

אני מחייב את התובע לשלם לכל אחת מן הנתבעות, שכ״ט עוד בסכום כולל של 5,000 ₪ (סה"כ 10,000 ₪).

קבוצת התובעים מוגדרת בבקשה לאישור ככל עמיתי המשיבה שפנו למשיבה בתביעה לתשלום פנסיית נכות, ולא יודעו כדין על הזכות לקבלת תוספת פרמיה במקרה של סיעוד, בתקופה שהחלה שבע שנים לפני הגשת בקשה זו, ועד למועד הגשת התביעה הייצוגית לאחר אישורה (כאמור במבוא לבקשה לאישור).

בהתאם לבקשה לאישור נתבקש בית הדין להוציא צוי עשה ולהורות למשיבה (סעיף 99 לבקשת האישור) – לחייב את המשיבה ליידע את כלל חברי הקבוצה שפנו אליה, בדבר זכאותם התקנונית לקבלת תוספת קצבה סיעודית במקרה של סיעוד תוך הזמנה לפנות אליה ולהגיש מסמכים מתאימים – ולאפשר להם לעשות זאת אף אם עברה תקופת ההתיישנות מבחינת תקנון המשיבה או מבחינת החוק; להעביר את קיצבאות הנכות הסיעודית להם היו זכאים חברי קבוצה שנפטרו כבר, לידי שאיריהם; לחייב את המשיבה להוסיף לטופסי התביעה מכאן ולהבא סעיף בטופס המבקש היתייחסות העמית למצבו הסיעודי; לפצות את כלל חברי הקבוצה בסכום של 15 מיליון ₪, בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם, הפגיעה באוטונומיה שלהם ובזכותם לחיות בכבוד.

...

לאחר שעיינו בבקשה לאישור הסדר פשרה מכוח סעיפים 18 ו-19 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), בתגובת היועצת המשפטית לממשלה שהודיעה על התנגדותה ובתשובה לתגובה, להלן החלטתנו: רקע כללי בפנינו בקשה לאישור תובענה כייצוגית בגין אי יידוע עמיתים הזכאים לפנסיית נכות מלאה והנמצאים במצב סיעודי, על זכאותם לתוספת לקצבה בגין נכות סיעודית.

זאת ועוד, אנו סבורים כי הגמול למבקשים (20,000 ₪) הוא ראוי והוגן בהתחשב בסיכון שנטלו על עצמם המבקשים נוכח האפשרות שהבקשה לאישור תידחה והם יחויבו בהוצאות ונוכח החשיבות במתן עידוד ליזום הליכים מסוג זה. אנו סבורים כי גם שכר טרחת ב"כ המבקשים (90,000 ₪ בתוספת מע"מ) הוא ראוי והוגן.

זאת בהתחשב בכלל השיקולים כאמור בסעיף 23(ב) לחוק תובענות ייצוגיות - בכלל זה התועלת לחברי הקבוצה כפי שפורטה לעיל; מורכבות ההליך והטרחה שטרחו ב"כ המבקשים (משהגישו בקשה לאישור, תגובה לתשובה בבקשה לאישור, בקשה לתיקון הבקשה לאישור על דרך של צירוף תובע נוסף, התייצבו לדיון בתיק וניהלו מו"מ לפשרה); הסיכון שנטלו על עצמם כי ההליך יסתיים ללא קבלת שכר כלשהו או החזר הוצאות (או אף חיוב בהוצאות על ידי בית הדין לו הבקשה הייתה נדחית); החשיבות הציבורית של התובענה לעניין ההשלכות שלה על המשיבה ואופן התנהלותה ביחס לזכאים לתוספת סיעודית כמפורט לעיל.

סוף דבר לאחר שבחנו את הסדר הפשרה, מצאנו כי הוא סביר, הוגן וראוי בכפוף לשינויים ולהבהרות כאמור לעיל.

המנוח מר פבל, בן זוגה של התובעת, נפטר מספר חודשים לאחר הגשת התביעה (להלן: "המנוח").

התובעת הוסיפה כי ביום 14.4.15 הגיש המנוח תביעה לגימלת סיעוד בה ציין כי הוא מקבל גמלה מהביטוח הלאומי, והנתבע מצדו ציין בגליון "רכוז מידע לגימלאות" שערך בהקשר לתביעה לגימלת סיעוד כי התובע "תלוי זקנה מ-01/08/2001" – אך גם בהזדמנות זו לא טרח לחדש את תשלום הגימלה המיוחדת.

בהתאם לתקופת ההתיישנות, על הנתבע לשלם לתובעת גמלה מיוחדת רטרואקטיבית 7 שנים אחורה, קרי החל מחודש 6/2012.

הנתבע הוסיף, כי דין הפסקת תשלום הגימלה ודין דחייה חד הם, קרי, מבוטח שתביעתו נדחתה מכל סיבה שומה עליו להגיש תביעה חדשה (ולא להסתמך על הגשת התביעה הראשונה), כך גם במקרה של מבוטח שתביעתו אושרה והחל לקבל גמלה חודשית, ולאחר מכן הופסק תשלום הגימלה מאחר ואינו זכאי – עליו להגיש תביעה חדשה מרגע שנולדה הזכאות מחדש.

באשר לטענת התובעת לתשלום רטרואקטיבי 7 שנים לאחור, הנתבע יטען כי תשלום הגימלה הנו החל ממועד הגשת התביעה ולא קודם לכן, וזאת בהתאם לסעיף 12 להסכם: "גמלה מיוחדת תשולם רק בעד תקופה שתחילתה באחד בחודש שבו הוגשה למוסד הבקשה לגימלה מיוחדת". אם לא די בכך, הרי שיש לדחות את התביעה גם בהתאם לסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק"), מחמת שהוי וזאת מאחר שהתביעה הוגשה בחלוף 12 חודשים מיום הווצרות העילה.

...

האם לתובעת עילת תביעה בהתאם לסעיף 308 לחוק? לאור כל האמור, משהתובע הגיש תביעה נוספת לגמלה מיוחדת רק בחודש 6/2019, הרי שדי בכך כדי לדחות לגופה את התביעה לתשלום רטרואקטיבי כפי שנתבקש בכתב התביעה, ומכאן שמתייתר הצורך לדון בשאלה האם קיימת לתובעת עילת תביעה בהתאם לסעיף 308 לחוק.

מכאן, שדין התביעה להידחות הן על הסף והן, כאמור, לגופה.

סיכום לאור האמור לעיל, החלטנו לדחות את התביעה.

לאחר רכישת הנכס חלה המנוח בטרשת נפוצה, אושפז בבית חולים סיעודי בשנת 1988, ונפטר ב- 17.12.1992.

לאחר פטירת המנוח הגישה המנוחה תביעה, אשר נתמכה, בין היתר, בתצהירה ובתצהיר המנוח, אשר הצהירו על רכישת הנכס ותשלום מלוא התמורה (ת"א (מחוזי ת"א) 255/94 (להלן: תביעת המנוחה).

נוכח האמור לעיל, הסעיף החל על התביעה הוא סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות קובע את תקופות ההתיישנות במקרקעין כדלהלן: "במקרקעין- חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קניין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין)- עשרים וחמש שנה." התובעים טוענים כי מכוח זכויותיהם שביושר קמים יחסי נאמנות בינם לבין המוכר והנתבע, באופן שבו המוכר הוא נאמן של הרוכש עד לרישום הזכויות.

...

אעיר כבר עתה כי טענת הנתבע לפיה תקופת ההתיישנות בעניין תובענה זו היא של 7 שנים נדחית, שכן התביעה דנן עניינה בזכויות במקרקעין ועל כן, אין המדובר בעילת תביעה המתיישנת לאחר 7 שנים.

סוף דבר נוכח האמור לעיל אני קובעת כי טענות הנתבע יתבררו במסגרת ההליך העיקרי.

תמצית טענות הצדדים : המבקש טוען כי בימ"ש קמא שגה בהחלטתו, תוך שהוא מפנה טענותיו רק כנגד ההחלטה בעיניין קשר-סיבתי בין פטירת המנוחה להתרשלות הנטענת, וכן בעיניין ההדרדרות שחלה במצבה הרפואי של המנוחה ומצבה הסיעודי לאחר הגשת התביעה הראשונה.

הפיכתה של המנוחה לסיעודית ופטירתה המצערת מהוות עילות תביעה שלא היו קיימות אלא התפתחו רק בשלב מאוחר יותר ואשר לגביהן לא חלפה תקופת ההתיישנות.

עוד טוען המבקש כי בית משפט קמא טעה ביישום פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה, שכן לפי פסה"ד ככל שתוגש תביעה חדשה על ידי היורשים היא תמשיך ממקום אליו הגיעה התביעה זו. ככל והיה המבקש מגיש כתב תביעה מתוקן הכולל את הטענות לקשר סיבתי בין הרשלנות הרפואית לבין ההתדרדרות הרפואית המצב הסיעודי ופטירתה של המנוחה במועד בו נמחקה התביעה בהליך הקודם, הרי שלא ניתן היה להעלות טענת היתיישנות בנקודת זמן זו. בנוסף טוען המבקש כי שגה בימ"ש קמא בקביעתו כי הנזקים מושא בקשת התיקון לא הוזכרו בעילות התביעה כפי שהוגש במקור, כפי טענותיו בעיניין זה. המשיבה טוענת כי החלטת בימ"ש קמא בדין יסודה.

...

המבחן שנקבע בהקשר זה בפסיקה הוא "העסקה או המעשה המובא לדיון". לסיכום ההלכה בעניין זה ראו פסה"ד בע"א 5316/20 רמתיים צופים אגודה הדדית בע"מ נ' מדינת ישראל ואח' (2021), פסקה 18: " לצורך הכרעה בשאלה מהי "עילת תביעה" בתחום של בקשות לתיקון כתב תביעה, אומץ בפסיקה מבחן רחב שעניינו "העִסקה או המעשה המובא לדיון" (ראו, בין היתר, רע"א 7330/17 תומא נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקאות 25-24 והאסמכתאות שם (19.3.2018) (להלן: עניין תומא); יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 346-345 (מהדורה שביעית, 1995 (להלן: זוסמן)).

בחינת ענייננו על רקע עקרונות אלה, מביא לטעמי מסקנה כי אין מדובר בתיקון שיש בו משום הוספת עילות תביעה חדשות.

הערעור מתקבל אפוא בהתאם למפורט לעיל (ביחס לתיקונים עליהם נסבה בקשת רשות הערעור).