תקופת ההתיישנות של עבירות תכנון ובנייה

רקע עובדתי והליכים קודמים בשנת 1999 הוגשו נגד המערער שני כתבי אישום לבית משפט השלום בחדרה (ת"פ 1153/99 ות"פ 1292/99 (להלן בהתאמה: כתב האישום הראשון וכתב האישום השני)), אשר ייחסו לו עבירות של ביצוע עבודות בנייה ושימוש חורג ללא היתר כדין, לפי סעיפים 145(א), 204(א), 205 ו-208 לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התיכנון והבניה).

לבסוף נקבע כי על אף שהתוצאה העולה מהפרשנות שאומצה – לפיה עונש מאסר על תנאי אינו מתיישן – היא בעייתית, קיימים לה פיתרונות רבים ובהם היתיישנות עבירות לפי סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי; הארכת תקופת המאסר על תנאי לפי סעיף 56 לחוק העונשין; וקיומן של הגנות המוענקות לנאשם בדין הפלילי.

לטענת המערער, קביעותיו של בית המשפט אף עומדות בסתירה לפסק דין קודם של בית המשפט המחוזי (עפ"א (מחוזי חי') 4166-03-14 ג'רבאן נ' ועדה מקומית לתיכנון ובניה שומרון (22.6.2014)), שבו נקבע כי על עונש המאסר על תנאי חל הסדר היתיישנות העונשים הקבוע בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי, בדומה לכל עונש אחר.

...

המשנה לנשיאה (בדימ') ס' ג'ובראן: בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ת' שרון נתנאל) בעפ"א 15019-01-15 מיום 3.2.2015, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה (השופטת ט' תדמור-זמיר) בתו"ב 34516-02-13 מיום 24.12.2014.

תמוה בעיני כי מבלי שהמחוקק התיר זאת מפורשות, נגיע למסקנה כי עונש המאסר המותנה לא מתיישן.

אבהיר תוך התייחסות לדברים שכתבתי בע"פ 7915/15 גדבאן נ' מדינת ישראל (09.07.2017): "יש לזכור: ברקע, ולא רק, מצוי התיקוף החוקתי, הנובע מעקרונות השיטה ומחוקי היסוד. התוצאה היא שהזכויות הדיוניות עלו בדרגה, והן מקבלות גיבוי וחיזוק מ[חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו](http://www.nevo.co.il/law/70320). על שדרוג זה לתת אותותיו בניתוח הזכויות הדיוניות בהליך הפלילי. על דרך ההשאלה, יש לשמוע את המילים של החוק הפרטני, יחד עם המנגינה של העקרונות החוקתיים. בית המשפט המאזין למנגינה, יסתייע בה לפירוש ולניתוח הדין הפלילי, תוך עיצוב והעשרת זכות הנאשם להליך הוגן. אלה מאפייניה של השיטה הישראלית. ככל שיטה יש בה יתרונות וחסרונות, אבל על המשפטן – הפרקליט, הסניגור והשופט – להתאים את מלאכתו אליה" (שם, פסקה 11 לחוות דעתי).

לו היינו מקבלים את עמדת המדינה בנסיבות המקרה הנוכחי, היינו מגיעים למסקנה שכל עוד מדובר בעבירה נמשכת, עונש המאסר המותנה אינו מתיישן לעולם.

יש לקרוא את ההסכם ככולל תנאי מכללא המגביל את תחולת סעיף 13 אף אם ניתן היה לקבל את פרשנות התובעים להוראות סעיף 13 להסכם, בכל הקשור למשמעות המונח הצוו, הרי שכאמור אין לקבל את עמדתם כי תחולת הסעיף הנה לנצח (עמוד 20, שורה 9; לעניין זה יוזכר כי הנתבעים טענו מנגד, כי לכל היותר תוקפו של הסעיף למשך 5 שנים - תקופת היתיישנות עבירות, לפי חוק התיכנון והבניה).

...

בשים לב לחלוף השנים מההתקשרות בין הצדדים, בשנת 1984 כאמור, טענו הנתבעים, בין היתר, כי בהתאם לפרשנות הוראות ההסכם, לא חלה עליהם חובה לשאת בתשלום ההיטל וההוצאות, ומכל מקום דין התביעה להידחות בשל התיישנות ולחלופין, שיהוי ומניעות.

בנסיבות אלה, כאשר חוות הדעת כוללת שטחים, התייחסות לחריגות בנייה, ועוד – כשכל אלה כלל לא נבדקו בשטח על ידי המומחית, לרבות בדיקת התאמת ההיתר לבנוי בפועל, אין בידי ליתן לחוות דעתה משקל ממשי ובוודאי לא כזה אשר על בסיסו ועל בסיסו בלבד, יש לדחות את התביעה.

עם זאת, ואף שבנסיבות העניין ראיתי לדחות את התביעה, סבורני כי במקרה דנן, התנהלותה של הנתבעת, כאמור, מחייבת פסיקת הוצאות מתונות בלבד.

סיכום לנוכח כל האמור, התביעה נדחית.

טענת היתיישנות ביחס לאישום השני במסגרת האישום השני המאשימה מייחסת לנאשם עבירות של בניה ללא היתר.

על כך השיב ב"כ המאשימה, שבמהלך השנים 2018-2021 בוצעו פעולות חקירה בתיק, אותן פירט בחלקן, דבר המהוה "ארוע מנתק" מבחינת ההתיישנות, בהתאם לסעיף 9(ג) לחסד"פ: "(ג) (1) בעבירה מסוג פשע או עוון, אשר בתוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביה חקירה על פי חיקוק, יתחיל מניין התקופות האמורות ביום ההליך האחרון בחקירה, ובילבד שלא תוארך בשל כך תקופת ההתיישנות מעבר לאמור בסעיף קטן (א) בתקופה העולה על המפורט להלן, לפי העניין (בסעיף זה – התקופה הנוספת):

כך, רשויות האכיפה העדיפו לנקוט במקרה זה בהליך הפחות פוגעני של קנס מינהלי, כמו במקרים רבים אחרים בעבירות תיכנון ובניה בשנים האחרונות, בעוד לגבי הנאשם לא ניתן היה לעשות כן בשל שיקול עינייני המחריג אותו ממדיניות זו. בכל הכבוד, טענת ב"כ הנאשם כי זכותו של הנאשם (ככל הנראה נוכח היותו בעל זיקה מנייתית כזו או אחרת לחברות), שההליך יתנהל פעם אחת במסגרת אחת ולא במסגרת כפולה אינה במקום.

...

על כן, נדחית טענת האכיפה הבררנית.

" הטלת קנסות מינהליים בגין עבירות תיכנון ובנייה- הוראות ביצוע" יש לקבל מראש את אישור המחלקה להנחיית תובעים במקרה של עבירת שימוש תואם תוכנית, בעבירת בנייה שהתיישנה.

אעיר שאני מתקשה מעט עם הטענה הנרמזת בתגובת המאשימה לכך שחלק מהבנייה האסורה לא התיישן בעת פתיחת החקירה ומשתמע אף בטרם שהוגש כתב אישום זה. תמיהתי מתבססת על כך שאין כל אזכור בעבודות כתב האישום שהוגש לבנייה אסורה שבוצעה בתוך תקופת ההתיישנות.

...

אני סבור שעלי לשמוע ראיות לגבי טענת המאשימה לפי חלק מהנכס שלטענתה נבנה שלא כדין ולא התיישן.

אני סבור שיש מקום לתת למאשימה אפשרות לפנות למחלקה להנחיית תובעים לבחון אם לשיקול דעתם ניתן לתת אישור להודעת התשלום קנס המנהלי שהוצאה ללא אישורם מראש.

כמוכן אני סבור שיש לתת את הדעת להנחיית המחלקה בנוגע להגשת כתב אישום בגין שימוש במקרים בהם הבנייה האסורה התיישנה.

אך גם אם יטען שמדובר בהוספת יחידת דיור מעבר להיתר הרי יש לזכור שההנחיה בסופה קוראת לתובעים באופן הבא : " כמובן שאין בכל האמור בכדי לרפות ידיים מלהתייעץ עם פרקליטי המחלקה בכל עניין בנושא זה, והנכם מוזמנים לפנות בכל מקרה אל הפרקליט האחראי במחלקה" אני מוצא שבנסיבות מקרה זה , כאשר ברקע יש אינדיקציה שככל שנוגע לבנייה על הגג ננקט הליך פלילי בגין בניית חדר בגודל 14 מ"ר כבר בשנת 1969, ראוי היה לפנות למחלקה להתייעצות בשאלה אם יש מקום להגיש כתב אישום , גם אם מבחינה דווקנית סבורה המאשימה שאין לה חובה מכוח ההנחיה לעשות כן. לסיכום אני סבור שבמקרה זה מרבית טענותיו של ב"כ הנאשמת דורשות בירור עובדתי ולכן אין ביכולתי לקבוע שהן מבססות טענה של הגנה מן הצדק.

הערייה הפניתה לע"א 1188/92 הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה ירושלים נ' גלעד ברעלי, פ"ד מט(1) 463, 470 (1995) שם הובהר: "אכן, כך הוא הדין, לדעתי, גם לגבי תשלום פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה. מעוולה לא תיצמח עילה. מי שנוהג בנגוד לחוק אינו קונה לו זכות. הינה, למשל, אדם שבנה בית ללא היתר או אדם שהפך דירת מגורים לחנות או למשרד בנגוד לתכנית מיתאר. אדם זה עבר עבירה, ודינו, לפי חוק התיכנון והבניה, קנס או מאסר. העונש נועד להרתיע מפני בירה. לכן אין זה הולם את תכלית החוק, אף אין זה סביר, לפרש את סעיף 197 לחוק כך שהעבריין יקבל פרס על העבירה. מכאן שסעיף 197, כאשר הוא קובע כי פגיעה במקרקעין על-ידי תכנית מזכה בפיצויים את "בעל הזכות" במקרקעין, מתכוון לזכות שנרכשה כדין ואינה נוגדת דין.

ככלל, ביחס לתביעת דמי שימוש מדובר בעילה מתחדשת, הדברים צוינו בע"א 9413/03 אלנקוה נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה ירושלים, 22.6.08, עמ' 26: "במצב דברים שבו הארוע העוולתי, הכולל מרכיב נזק, הוא ארוע מתמשך המוליד עילות תובענה בזו אחר זו, הכלל הוא כי כל עוד נמשך המצב הפוגעני המתמשך, אין התובענה חסומה, ככל שהיא מתייחסת לעילות תביעה שקמו בזו אחר זו ואשר מבחינת מועד הווצרותן ועד הגשת התביעה הן מצויות עדיין בתוך תחומי תקופת ההתיישנות. כך הוא הדין, גם אם מעשי העוולה הראשונים מצויים כבר מחוץ לתקופת ההתיישנות". על כן מבחינת היתיישנות רשאית הערייה לתבוע ל- 7 שנים לאחור.

...

התביעה כנגד הנתבע 2 וכנגד העירייה, הנתבעת 4, נדחית.

התביעה שכנגד מטעם העירייה נדחית.

אמנם ניתן לעיתים לחייב תובע בהוצאות אם מתקבלת תביעתו בחלקה הקטן, אולם לאור התנהלות דוידי באופן הבניה אשר פגעה בשימוש במושכר, תוך הקדמת עבודות להיתרים וביצוע עבודות בסטייה מהיתר, ולאור מכלול נסיבות העניין, לא מצאתי הצדקה לפסיקת הוצאות במישור היחסים בין התובע לדוידי.