תקופת ההתיישנות לתביעת דמי הבראה

לאור האמור ומשנטענה טענת היתיישנות על ידי המועצה, בשעה שבמועד הגשת התביעה עדיין לא חלפה תקופה של שבע שנים, יש לחייבה בתשלום דמי הבראה בעד השנים 2004-2007.

...

יוער, כי טענת הסף של המועצה להתיישנות והשתק עילה נדחית בזאת, שכן, התביעה בתיק 2745-02-09 נמחקה בהסכמה, מה גם שהתביעה הייתה לתשלום שכר לחודשים 12/2006 ו-7/2007, קרי, לתובע קיימת הזכות להגיש תביעתו זו על כל מרכיביה והתביעה תידון בכפוף לדיני ההתיישנות.

לאור האמור, אנו קובעים כי המועצה תשלם לתובע הפרשי הוצאות נסיעה בסך של 5,066.20 ₪, בתוספת הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין, ועד יום התשלום המלא בפועל.

נוכח קביעתנו דלעיל, כי המועצה נותרה חייבת לשלם לתובע הפרשי שכר כתוצאה ממתח הדרגות אשר מזכה את התובע בשכר גבוה יותר, הרי שאנו מקבלים את תביעת התובע לפיצויי הלנת שכר, ופוסקים כי על המועצה לשלם לתובע פיצויי הלנת שכר בגין הלנת שכרו ומרכיבי שכר החל מחודש 2/2010 (למעט הוצאות נסיעה, ביגוד והבראה), כאשר גובה הפיצוי יהיה בסך כולל של 10,000 ₪.

לסיכום לאור כל האמור לעיל במצטבר, אנו קובעים כי על המועצה לפעול כדלקמן: על המועצה לעדכן את סולם מתח הדרגות של התובע, ובהתאם לכך את שיעור משכורתו, החל משנת 2004, ולפעול בהתאם לסעיף 4ח לפסק דין זה. על המועצה לעדכן את הרישומים אצלה, כך שיתווספו לזכות התובע 33 ימי חופשה.

התחשיב שיש לערוך אותו הוא כדלקמן – משעה שהתובע סיים את עבודתו בנתבעת טרם כניסת צו ההרחבה מיום 8.1.2017, אשר האריך את תקופת ההתיישנות לתביעה לדמי הבראה לשבע שנים, הרי שהוא זכאי לדמי הבראה רק בגין השנתיים האחרונות לעבודתו; בשנת 2015 התובע הגיע לשנתו השביעית בעבודה בנתבעת, ובשנת 2016 התובע הגיע לשנתו השמינית בעבודה בנתבעת.

...

בפתח הכרעתנו נקדים אחרית לראשית, ונאמר כי לאחר שעיינו בטיעוני ועמדות הצדדים, ולאחר ששמענו את עדי הצדדים ואף עברנו על כלל המסמכים הקיימים בתיק בית הדין, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה הקטן ביותר, וזאת רק ביחס לעילות הבאות – דמי הבראה ופיצויים בגין הפרת חוק הזכות לעבודה בישיבה ובתנאים הולמים.

יתר טענות ודרישות התובע, ביחס ליתר העילות שנידונו במהלך פסק הדין, דינן להידחות.

הוצאות – לפנינו הוגשה תביעה מוגזמת ומנופחת, בסך של 355,876 ₪ (בסיכומים הופחת הסכום ל-305,009 ₪), כאשר בסיכומו של דבר התובע זכה בהיקף מזערי ממנה.

לאור האמור לעיל, אנו סבורים כי יש מקום לקיזוז הסכומים המועטים שלהם זכאי התובע, כנגד ההוצאות שנגרמו לנתבעת כתוצאה מכך שרוב רכיבי התביעה נדחו (ראו סעיף 1 לסיכומי הנתבעת).

התובע זכאי לדמי הבראה עבור השנתיים האחרונות להעסקתו, כך בהתאם לאמור בסעיף 7(א) לצוו ההרחבה בדבר הישתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, שזו לשונו: "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את דמי ההבראה בעבור אותה תקופה במהלך עבודתו". בהקשר זה, נפסק כי : "יש להבחין בין הוראה בדבר תקופת היתיישנות לבין הוראה הקובעת מיגבלה על פדיון הזכות לאחר סיום קשר העבודה, ואין זהות ביניהן. הוראת צו ההרחבה, הקובעת כי לאחר סיום קשר העבודה עובד זכאי לדמי הבראה בעד תקופה של שנתיים שלפני תום תקופת העבודה, אינה קובעת תקופת היתיישנות לתביעה לדמי הבראה אלא את הקף הזכות לפדיון דמי הבראה לאחר סיום קשר העבודה. בכל הנוגע להתיישנות הזכות לדמי הבראה אין הוראה מיוחדת, ולפיכך תקופת ההתיישנות לתביעה לדמי הבראה היא תקופת ההתיישנות הרגילה, דהיינו 7 שנים. לפיכך, אם מוגשת תביעה לתשלום דמי הבראה במהלך תקופת העבודה, העובד יכול לתבוע דמי הבראה לכל תקופת עבודתו, ואם מועלית טענת היתיישנות - לתקופה של 7 שנים לפני הגשת התביעה. אם מוגשת תביעה לפדיון דמי הבראה לאחר תום קשר העבודה, העובד יכול לתבוע דמי הבראה בעד השנתיים האחרונות לעבודתו בלבד". בשים לב כי בעניינינו, התביעה הוגשה לאחר שהסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, ברי כי התובע לא יכול לקבל דמי הבראה בגין כל תקופת עבודתו, וזכאותו תיקבע לפי השנתיים האחרונות לעבודתו בלבד.

...

התובע לא הוכיח, ולו בראשית ראיה, קיומו של הסכם לתשלום הוצאות בגין האופנוע הפרטי שלו, אף לא צירף אסמכתאות כלשהן לביסוס סכום ההוצאות שהוא טוען להם ומטעמים אלה דין תביעתו גם בעניין זה להידחות.

מעבר לאמור יוטעם כי מצאנו לקבל את עדותו של מר מימרן ממנה עלה כי לא הייתה כל מניעה שהתובע יקבל רכב החברה כפי שמקבלים כל יתר העובדים האחרים בחברה[footnoteRef:27], וההסדר שהוסכם עליו לתשלום סך של 500 ₪ עבור שימוש באופנוע הפרטי של התובע, הוא הסדר שהגיעו אליו הצדדים לבקשתו של התובע שהעדיף להשתמש באופנוע הפרטי שלו לצרכי העבודה.

] סוף דבר לסיכום, הנתבעת תשלם לתובע סך של 6,348 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.4.19 (יום הגשת התביעה) ועד למועד התשלום המלא בפועל, לפי הפירוט שלהלן: דמי מחלה בסך 3,124 ₪; דמי הבראה בסך 1,103 ₪; פדיון חופשה בסך 2,121 ₪; בשים לב לתוצאה אליה הגענו, ולפער הגדול בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק לזכות התובע, מצאנו לא לפסוק לזכותו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, וכל צד יישא בהוצאותיו הוא.

בנגוד לתחשיב שבוצע על ידי התובע, הוא זכאי לדמי הבראה רק עבור השנתיים האחרונות להעסקתו, כך בהתאם לאמור בסעיף 7(א) לצוו ההרחבה בדבר הישתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, שזו לשונו: "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את דמי ההבראה בעבור אותה תקופה במהלך עבודתו". בהקשר זה, נפסק כי : "יש להבחין בין הוראה בדבר תקופת היתיישנות לבין הוראה הקובעת מיגבלה על פדיון הזכות לאחר סיום קשר העבודה, ואין זהות ביניהן. הוראת צו ההרחבה, הקובעת כי לאחר סיום קשר העבודה עובד זכאי לדמי הבראה בעד תקופה של שנתיים שלפני תום תקופת העבודה, אינה קובעת תקופת היתיישנות לתביעה לדמי הבראה אלא את הקף הזכות לפדיון דמי הבראה לאחר סיום קשר העבודה. בכל הנוגע להתיישנות הזכות לדמי הבראה אין הוראה מיוחדת, ולפיכך תקופת ההתיישנות לתביעה לדמי הבראה היא תקופת ההתיישנות הרגילה, דהיינו 7 שנים. לפיכך, אם מוגשת תביעה לתשלום דמי הבראה במהלך תקופת העבודה, העובד יכול לתבוע דמי הבראה לכל תקופת עבודתו, ואם מועלית טענת היתיישנות - לתקופה של 7 שנים לפני הגשת התביעה. אם מוגשת תביעה לפדיון דמי הבראה לאחר תום קשר העבודה, העובד יכול לתבוע דמי הבראה בעד השנתיים האחרונות לעבודתו בלבד".[footnoteRef:33] [33: עב (איזורי ת"א) 300315/99 פואד ח'יר - עמישב שירותים בע"מ, (מיום 22.9.2005); וראו לעניין זה גם ע"ע (ארצי) 1423/04 עדנה קסטליו - יהודית ציטרינבאום, (מיום 7.4.2005) - סעיף 24 לפסק דינה של השופטת נילי ארד (כתוארה אז).

...

הודאתו של התובע כי הוסע לעבודה, נוסף על תשלום שקיבל מהנתבעת כהחזר הוצאות נסיעה מאיינת את תביעתו ברכיב זה, שכן לא הוכח כי הוציא מעבר למה ששולם לו על ידי הנתבעת בכסף ובשווה כסף ברכיב זה. זאת ועוד, לא מצאנו לקבל את הטענה כי שילם למסיע תמורת הנסיעה מן הטעמים הבאים: [32: פרוטוקול עמ' 12, שורה 7, 11] לא ברור בגין מה שולם הסכום הנ"ל, מה מהותו ומי ביקש לגבות את הסכום האמור; בכל מקרה מדובר בעדות כבושה שלא בא זכרה קודם לכן, ועל כן אין לקבלה.

נוכח כל האמור לעיל, תביעתו של התובע להחזר הוצאות נסיעה נדחית.

סוף דבר בנסיבות אלה, הנתבעת תשלם לתובע, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיה, סך של 49,229 ₪ (קרן), לפי הפירוט שלהלן: פיצויי פיטורים בסך 14,623 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.8.18 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המנוח סיים עבודתו לאחר כניסתו לתוקף של צו ההרחבה מיום 8.1.2017 אשר האריך את תקופת ההתיישנות לתביעה לדמי הבראה ל- 7 שנים ולכן התובעת זכאית לתבוע דמי הבראה בעבור 7 השנים האחרונות לעבודת המנוח.

...

טענות הצדדים: לטענת התובעת, שכרו של המנוח שולם כדלקמן: מיולי 2010 ועד דצמבר 2016 השתכר המנוח סך של 37.5 ₪ לשעה, ו- 600 ₪ למשמרת בת 16 שעות ביום חול, בהתאם לסיכום בין הצדדים; מינואר 2017 ועד לפברואר 2018 סך של 43.75 ₪ לשעה, ו- 700 ₪ עבור תורנות יום חול, לאחר קבלת העלאת שכר אשר סוכמה בין הצדדים; ממרץ 2018 ועד ספטמבר 2018 סך של 48.1 ₪ - 770 ₪ למשמרת בת 16 שעות ביום חול, לאחר קבלת העלאה אשר סוכמה בין הצדדים.

סוף דבר התביעה כנגד הנתבע 2 – נדחית.

התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת חלקית באופן כזה שעל הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן: שעות נוספות, בסך 159,071 ₪; פדיון חופשה, בסך 11,531 ₪; פיצויי פיטורים, בסך 46,898 ₪; דמי הבראה, בסך 9,573 ₪; ימי מחלה, בסך 8,719 ₪ ₪; סה"כ – 235,792 ₪.

תביעת התובעת בגין רכיבים– פנסיה, דמי חגים, חיוב אישי ו/או הרמת מסך כנגד הנתבע 2, עגמת נפש, חוסר תום לב והעסקה בתנאי עבדות, נדחית הכל כמפורט לעיל.