תקופת ההתיישנות להגשת תביעה בגין תאונת דרכים

אם לא ניפתחה בכלל קופ"ג פנסיונית , וההפרשות ממילא אינן משתלמות לאורך השנים, והרבה לפני התאונה, ובנוסף מדובר במקרה נדיר שבו כן ניתן לקבוע שאין שום צפי ראלי לתביעה "אותנטית", ולו בעתיד הקרוב נגד המעביד (ואף בשים לב לתקופת ההתיישנות החלה על הגשת תביעה נגד המעביד בגין אי הפרשה לקופ"ג פנסיונית): במצב דברים זה לא התאונה היא שגרמה עובדתית להפסד בתנאים הסוצאליים, כנגזרת של הפסד השכר.

הוא הגיש תביעה בגין תאונת הדרכים כנגד מבטחת החובה ב 30.12.18.

...

לאור כל האמור בפסקה זו, השפעת הנתונים החלקיים שצורפו ביחס להפקדות לקופ"ג הנה זניחה למדי , במה שקשור לקביעת בסיס השכר.

בשים לב לנתונים אלה לבדם אני סבור כי יש להעמיד בסיס השכר של התובע לעתיד אלמלא התאונה על 6500 ₪ .

אני מקבל כי אפשרותו לעזור בעבודת משק הבית נפגעה.

עסקינן בתביעה בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע לטענתו, עקב תאונת דרכים שאירעה לו ביום 18.08.10.

סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה." סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן: "מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נימנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, "הטעה" – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה.

כלומר, היא מבקשת להקל עם בעל דין שהגיש תובענה שנדחתה בלא שחל עליה עיקרון מעשה-בית-דין, להגיש תביעה חדשה באותה עילה בלא שתקופת ההיתדיינות הראשונה תיחשב במניין תקופת ההתיישנות.

...

לטענת המבקשת, התביעה הנוכחית הוגשה בחלוף 7 שנים מאז שנולדה עילת התביעה, היינו, יום התאונה הנטען ולפיכך, מדובר בתביעה שהתיישנה ודינה להידחות.

עוד נקבע בפסיקה –ת"א 5661/02 כהן רוגה נ' האחים עופר ספנות בע"מ (2004) (במאגרים, 28.4.04) כך: " ... במקרה בו נמחקה התביעה ע"י בית המשפט, בשל מחדליו של התובע אשר יכול היה למנעם ומסיבותיו שלו לא פעל, בכך למעשה גרם התובע למחיקת התביעה כנגדו ויש לראותו כמי שבקש את אותה מחיקה. הרעיון העומד מאחורי סעיף 15 הינו כי מרגע שהוגשה תביעה מרוץ הזמן אינו בשליטת התובע, אין הוא יכול להחליט מתי ייקבע התיק לדיון ומה יהיה משך אותו דיון, אלא שרעיון זה לא מתממש מתי שתובע בהתנהגותו למעשה מונע קיום דיון עניני כלשהו כגון בשל אי קיום החלטות בית משפט ואי הגשת חוות דעת שהינה תנאי הכרחי בלעדיו לא יוכל להוכיח תביעתו". ובהמשך, נכתב שם כך: "תובע שאמנם פתח בהליכים, אך מתעלם מהחלטות בית משפט ולא מקיימן או נותר פסיבי, מעמדו זהה- אם לא חמור מכך, לתובע שלא פתח בהליכים כלל. בשני המקרים הזמן שחולף יוצר מצג כלפי הנתבע כי התובע זנח תביעתו". כמון כן נקבע שם כי: "הגשת תביעה אינה פעולה טכנית השקולה ללחיצת מתג שעוצר את שעון הזמן. תובע שתביעתו נמחקה בשל פגם, אינו יכול להגיש את אותה תביעה פגומה שוב רק כדי לעצור את הזמן לתקופה נוספת עד לדיון בה." ראו גם בש"א 2436/05 מדינת ישראל- משרד הביטחון נ' סמיר מוחמד חמדאן אבו נימר (במאגרים, 4.1.06) שם נקבע כך: "תובענה שהוגשה ונכשלה מסיבות שתלויות בתובע, הרי שלעניין ההתיישנות, דינה של תביעה כזו – כאילו לא הוגשה כלל". המסקנה העולה מכל הפסיקה שהובאה לעיל, היא כי כשעסקינן בתובע, אשר פועל בחוסר תום לב, תוך שהוא מגיש תביעות לבית משפט, מבלי לפעול על מנת לקדמן, כלומר, התובע אינו פועל כפי הנדרש, ברי כי התובע לא יוכל לטעון לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, ולהתבסס על הטענה לפיה, ההליך הקודם עצר את מרוץ ההתיישנות.

לאחר עיון בכתבי הטענות שהוגשו על ידי הצדדים ובאיזון הנכון, אני סבור, כי דין טענות המבקשת להתקבל.

בנסיבות אלה, אני מורה על דחיית התביעה.

רקע כללי ועובדות ביום 09.01.17, הגיש התובע כתב תביעתו כנגד הנתבעת, בגין ניזקי גוף שנגרמו לו בעקבות תאונת דרכים מיום 30.5.2005 (להלן: "התאונה"), בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

כן טוענת הנתבעת כי סעיף 89 לפקודה, עליו מסתמך התובע, אינו רלוואנטי שכן בעיניינו מדובר בתאונת דרכים לגביה נקבעה אחריות מוחלטת, ומשכך ההתיישנות נמנית מהיום בו ארעה התאונה, ואף אם הנזק לא התגלה ביום זה, תקופת ההתיישנות מוגבלת לעשר שנים, אשר אף הן חלפו זה מכבר במועד הגשת התביעה.

...

בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע, כי מצבו של התובע היה כזה שבגינו "הוא אינו מבין בטיבן של פעולות משפטיות ואינו מסוגל לממש את זכויותיו המשפטיות או להגן עליהן". מכל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי התובע לא הוכיח כי במהלך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק הוא סבל מחוסר מסוגלות לדאוג לענייניו המשפטיים כתוצאה מליקוי נפשי או שכלי אשר מנע ממנו להגיש תביעתו במועד.

התביעה הוגשה 12.5 שנים לאחר קרות התאונה ולפיכך, דינה להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית מחמת התיישנותה.

האם יש לסלק על הסף מחמת היתיישנות את התביעה דנן, שהוגשה ביום 24.6.2021 ואשר עניינה תשלום פיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו, לפי הנטען, לתובעת כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה ביום 21.2.2014.

ההליך שלפניי ועיקר טענות הצדדים התובעת, אשר מיוצגת בהליך זה ע"י הלישכה לסיוע משפטי, הגישה ביום 24.6.2021 תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") בגין תאונת דרכים שאונתה לה, לפי הנטען, ביום 21.2.14.

  ושוב אדגיש, כי התובעת נימנעה מלהגיש תצהיר בתמיכה לתגובתה חרף היזדמנות שניתנה לה לעשות כן. בהקשר זה קובעת הפסיקה, כי במקרה בו מוגשת בקשה לדחות תביעה על הסף מפאת היתיישנות, והתובע טוען כי תקופת ההתיישנות ארוכה משבע שנים, רובץ עליו הנטל להוכיח העובדות המבססות טענת השעיית מירוץ ההתיישנות על פי עילות ההשעיה שבהן מכיר החוק ועליו לתמוך טענות עובדתיות אלה בתצהיר במצורף לתגובתו לבקשת הסילוק על הסף.

...

טענת התובעת, כי היא סובלת מבעיות נפשיות וכי היא לא הייתה מסוגלת לדאוג לענייניה, גם בשל היותה דרת רחוב ומכורה לאלכוהול תקופה ארוכה (סע' 13 לתגובה), אין בה לבדה כדי להוביל אוטומטית למסקנה, כי היא לא הייתה יכולה לדאוג לענייניה מחמת ליקוי נפשי, במיוחד שעה שלא פורטה בתגובה תקופתו של הליקוי הנפשי הנטען, סוגו וכדומה.

משום כל הטעמים שמניתי לעיל, אני קובעת כי התובעת לא השכילה להוכיח עמידה בתנאיו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות, ומשכך אין עילה להארכת תקופת ההתיישנות מכוח הוראה זו. סוף דבר לשיטה אחרונה - התביעה דנן הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות ובאיחור של 4 חודשים.

לאור זאת, אני מקבלת את בקשת הסילוק ומורה בזאת על דחיית התביעה מפאת התיישנות.

עסקינן בתביעה לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: חוק הפלת"ד) בגין תאונת דרכים מיום 29/8/12, בה הייתה מעורבת התובעת כנוסעת.

ביום 3/10/18, שש שנים, חודש ו-4 ימים בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, הגישה התובעת תביעה בבית משפט השלום בחיפה במסגרת ת.א. 4328-10-18 על פי חוק הפלת"ד (להלן: התביעה הראשונה).

...

אשר לטענת הנתבעים ולפיה חלוף הזמן מאז נולדה עילת התביעה, גורם נזק ראייתי של ממש, לא שוכנעתי, בשלב הזה, כי נוכח מהות ההליך – תביעה לפי חוק הפלת"ד, ישנו חשש כי זכויותיהם של הנתבעים יינזקו באופן שהגנתם תפגע.

בהינתן העובדה שלא דבק חוסר תום לב בהתנהלותה של התובעת, והלה לא עשתה שימוש לרעה בהליכי בית משפט, ואף לא ייפגעו יתר על המידה זכויותיהם של הנתבעים, סבורני כי ראוי בנסיבות אלה ליתן לתובעת את יומה בבית המשפט ולהחיל את סעיף 15 לחוק ההתיישנות באופן שמלוא פרק הזמן שבו התביעה הראשונה הייתה תלויה ועומדת לא יובא בחשבון מניין תקופת ההתיישנות.

אחרית דבר הבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, נדחית.