התובע אישר בעדותו, כי הפסיק לעבוד בסוף אפריל בעקבות תאונת עבודה וכי לאחר מכן לא חזר לעבוד שם (עמ' 17 ו-18 לפרוט').
לאור כך, ובשל האפשרות לעליות ומורדות במצבו הנפשי והגופני במהלך התקופה, כמו גם הצורך בטיפולים ותקופת ההחלמה הלא קצרה שעבר, אין מקום לגישה של "הכל או כלום". כלומר, אין מקום לפסוק פיצוי אריתמטי בהתאם לשעור הגריעה מכושר ההישתכרות כפי שנקבע לעיל, אלא פיצוי המביא בחשבון את הפגיעה בכושר ההישתכרות (כנכס) ולאו דוקא את הפסד ההישתכרות (קציר, בעמ' 407-408; להבדלים בין הגישות ראו גם ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1), 283 (1981)).
בעיניין זה הנתבעת גם הפניתה למימצאי בדיקה במל"ל מיום 02.09.18 שם נרשם בין היתר "אי כושר מלא ויציב לעבודה עקב סכיזופרניה" ולכן הוחלט על דרגת אי כושר בשיעור של 100% (עמ' 171 לתיק מוצגי נתבעת) אלא שבהמשך אותו מיסמך סומן כי התובע "מסוגל לעבודה מוגנת ולעבודה שאינה מפרנסת" (עמ' 132 לתיק מוצגים של הנתבעת) התובע כאמור הצליח לעבוד במומו גם אם לא באופן רציף ולא בצורה מסודרת אצל אותו מעסיק.
לטענתו הוא נידרש לשכור דירת קרקע עקב הפגיעה ברגל שמאל שהגבילה אותו בעליה ובירידה במדריגות בית מגוריו ולכן לטענתו החל מיום 01.01.2019 שכר בית קרקע בעלות של 3,700 ₪ בטבריה, וכי הפרש זה בדמי השכירות לעומת דמי השכירות ששילם בדירתו הקודמת – 1,700 ₪, נובע מכך שדמי שכירות בדירת קרקע גבוהים מדמי שכירות בקומה גבוהה יותר ללא מעלית.
...
לסיכום, מצאתי לפסוק לטובת התובע הפסד שכר לעבר בסכום של 85,000 ₪.
לאור כל האמור התובע לא הוכיח כי הוא נדרש לבצע התאמות דיור או להחליף את דירתו בשל הנכות שנגרמה לו בעקבות התאונה – כאשר גם שיעור הנכות האורתופדית 24%, וטיב הפגימה אין בהם די כדי לבסס הטענה.
עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 80,000 ₪
הוצאות רפואיות לעבר לעתיד 20,000 ₪
סה"כ נזק 620,625 ₪
ניכוי אשם תורם בשיעור 30% 186,187 -
ניכוי תשלומים תכופים 25,000 ₪ -
סה"כ 409,438 ₪ (במעוגל)
התוצאה:
אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 409,438 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסכום של 95,808 ₪, והחזר אגרת תביעה.