למערערת הייתה אשרת עבודה בתוקף בענף הסיעוד, שהוארכה מעת לעת עד ליום 3.5.21, עת פוטרה מתפקידה על ידי מעסיקתה האחרונה (או התפטרה מעבודתה זו – על כך להלן).
ביום 3.1.22, בטרם היה סיפק בידי הרשות להגיב לבקשה, הגיש ב"כ המערערים בקשה דחופה נוספת, להעביר את הדיון בעירעור לבית המשפט המחוזי מרכז, שכן הסמכות המקומית לידון בערעורים על החלטות בית הדין לבקורת משמורת בגבעון, נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים במחוז מרכז.
...
ביום 13.1.22 הבהרתי כי החלטתי ניתנה כיון שבניגוד לדברי ב"כ המערערים בגוף הערעור התבקש סעד זמני של מניעת הרחקה, בפתח הערעור ובמודגש.
סוף דבר
על אף ההבנה למצוקתו של מר כרמי, ובעיקר למצוקתה של אמו, כפי שאמרתי, לא ניתן לאפשר למערערת להשתחרר ממשמורת ולטפל בה, הן בשל העובדה שקשה להבטיח כי אכן תתמיד בעבודה זו, אך בעיקר, כיון שאין מקום לכך שעה שפנתה למצוא מטופלת חלופית רק עם מעצרה, ומכל מקום לא נעשה כל ניסיון להסדיר את מעמדה קודם למועד זה.
לאור כל האמור לעיל הערעור נדחה, הסעד הארעי המונע הרחקת המערערת מבוטל.
אשר להוצאות, אני סבורה כי יש להטיל במקרה זה הוצאות על המערערת בלבד, לאור עשיית הדין העצמי.
