תפיסת חזקה ברכב על ידי מנהל עיזבון

לטענת המשיבה, תובענה זו, בה בית המשפט מתבקש לתת למבקשים סעד הצהרתי בדבר זכאותם לקבל פצויי הפקעה, הוגשה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, ואף לאחר שחלפה "תקופת המעבר" שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בדנ"א 1595/06 עיזבון המנוח אדוארד ארידור נ' עריית פתח תקווה (21.3.2013) (להלן: "הילכת ארידור").

בצידה המערבי של החלקה ניתן לראות 2 מבני מגורים וחניון רכבים.

הטעם לכך הוא, שלטענת המבקשים "מרבית שטחה של הקרקע הוא עדיין ריק ואף לא נעשתה לגביו כל תכנית בנין עיר אלא הוא קטע הנתון לתיכנון. טענתם של התובעים היא כל עוד אין תיכנון לקרקע או לחלקה הגדול הרי זו לא נתפסה בה החזקה ועל כן האמור בפסק הדין ארידור אינו חל עליה" (סעיפים 18 ו-19 לתגובה שהוגשה על ידי המבקשים לבקשת המשיבה לסילוק התובענה על הסף).

ואולם, הן משתרעות על חלק משמעותי של החלקה באופן שניתן ללמוד מהן שהמשיבה תפסה חזקה בחלקה כולה, ובאופן שבעל הזכויות בחלקה יכול להבין כי הרשות הפקיעה את החלקה כולה, וכי הוא זכאי לתבוע ממנה פצויי הפקעה.

ושנית, משום שכפי שעולה מתצהירו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים, מר רונן ברוך, שהוגש במסגרת ההליך שלפניי, מנהל מקרקעי ישראל לא העביר לאפוטרופוס על נכסי נפקדים תשלום כלשהוא; האפוטרופוס לנכסי נפקדים אינו מחזיק בכספים כלשהם בגין המקרקעין; ולכן אין לראות בו כמי שמחזיק בנאמנות בכספים עבור מבקש 2.

...

ואולם, בטרם דיון בתובענה גופה טוענת המשיבה כי דין התובענה להידחות על הסף מחמת התיישנות.

דברי האפוטרופוס לנכסי נפקדים השוללים את טענת הנאמנות לא נסתרו, ואני מחליט לקבלם.

אזכיר, כי התעודה של האפוטרופוס לנכסי נפקדים אשר סללה לפני המבקשים את הדרך להגיש תביעה לקבלת פיצויים נערכה למעלה מ-7 שנים לפני שהמבקשים הגישו את התובענה בתיק זה. סוף דבר מהטעמים עליהם עמדתי אני מחליט לקבל את טענת המשיבה כי התובענה שהמבקשים הגישו - התיישנה.

בנסיבות אלה, אין מנוס אלא להורות על דחיית התובענה.

המפקח ביקר גם בגוש 12154 חלקה 29 ומצא כי חלקה זו מוחזקת על ידי יורשיו של שריף ועארף מלחם, מדובר בחממה קיימת ומטע זיתים שסמוך לה. ב"כ המנהל ביקשה לאמת מידע זה עם העד מוסטפא שריף מלחם וניכר בעדותו כי ניסה להיתחמק מלענות על שאלה זו, באופן שלא עורר אמון.

הראיה – על השטח שהם קבלו מקק"ל במסגרת הסכמי החליפין, תפסו חזקה ובנו את בתיהם, הם מנצלים את הקרקעות לתועלתם, הן בדרך של הקמת משתלה או מטעי זית וחלקות חקלאיות, על אף שטרם נרשמה זכותם במסמכי הטאבו.

ראו הבהרת הנושא ברעא 6590/10 עיזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון ( 28.05.2012)‏‏ - "פעמים רבות, וכך אף ארע בעניינינו, מוגשות לבתי המשפט תביעות בהן מצוין כי התובע הוא עזבונו של אדם שהלך לעולמו. במקרים אחרים מוגשת תביעה נגד עזבון. תביעות כאלה הנן פגומות. זאת, משום שעזבון אינו אישיות משפטית, ומשכך אינו יכול להיות בעל דין בהליך משפטי כלשהוא. יצוין, כי ההתייחסות אל עזבון כאל בעל דין היא טעות שכיחה, החוזרת על עצמה. בתי המשפט משלימים במקרים רבים עם טעות זו, בלא להעלותה מיוזמתם...... כפי שלא ניתן להגיש לבית המשפט תביעה בשם כלי רכב, ארון או מיטה, או בשם כל הנכסים הללו ביחד, כך לא ניתן לתבוע בשם עזבון. במילים אחרות, "[.

6.5 בפועל, לא נימסר לבית המשפט באופן מסודר מיהם יורשיו של רג'יב, אם יש כאלו, אלו לא צורפו כלל לתביעה, ומשלא נעשתה על ידי התובעים הפעולה הבסיסית של תביעת העיזבון באמצעות יורשיו – דין תביעתם כנגד רג'יב לדחייה.

לאורך תקופה של כ-60 שנה לא הועלתה על ידי מי מהנתבעים מלחם כל טענה באשר היא לגבי חזקתם של התובעים בחלקה 24, ואף לא טענו כי הם עצמם החזיקו בקרקע.

...

מאידך, אפשרו לקק"ל לנהוג מנהג בעלים בחלקה 24 שמסרו בתמורה למקרקעין שקבלו, ובמשך עשרות שנים לא ערערו על עובדה זו. המסקנה – העסקה כמעט הושלמה.

לפיכך, גם טענת השיהוי נדחית.

לסיכום 13.1 הסכמי החליפין תקפים לכל דבר וענין , ויש לקיימם בקירוב, כפי שנקבע בגוף פסק הדין.

אסנת טענה, כי במהלך השנים החלו פולשים רבים לפלוש למקרקעין ובעיקר מוסך המנוהל על ידי מישפחת אברג'יל. עוד הוסיפה כי המנוח החל בפעילות משפטית במטרה לפנות את הפולשים ובעיקר מישפחת אברג'יל, אולם באופן מפתיע במקום לפנותם מן המקרקעין הגיע איתם להסכמה לפיה מתיר את פלישתם למקרקעין ללא כל תמורה בכפוף להתחייבותם לפנות את המקרקעין עם דרישה ראשונה.

לאחר הליכים משפטיים כנגד מר עינצ'י תפסו שלתם וצוברי חזקה על שטח בגודל של 3.1 דונם, אשר היה מוחזק על ידי אותו עינצ'י. לטענתן, מעת שרכשו חלק במקרקעין, פעלו נמרצות ועדיין פועלות הן לפינוי פולשים ומסיגי גבול מהמוחכר, הן במסגרת הליכים משפטיים והן בבצוע פעולות בפועל במוחכר, בנגוד למצב ההפקר אשר שרר בהם במשך עשרות שנות החזקתן על ידי התובע.

אין חולק שהחוכרים ורוכשי הזכות להרשם כחוכרים לא הגיעו להסכמה בכתב, או על דרך היתנהגות, לגבי חלוקת ההחזקה בעין, שכן בעלי מחצית מזכות החכירה על פי אישור הזכויות של רמ"י, המנוח חוטר ישי ויבדל"א בנו דרור, שניכנס בנעליו, לא הכירו בחלוקה בעין של המיתחם ואף הגישו תביעת העיזבון עקב כך. במשך שנים רבות המיתחם עמד כאבן שאין לה הופכין, כאשר אין בו חלוקה בעין בפועל, או על דרך הסכמה לחלוקה בעין.

עוד יש לציין, שששון ורן טענו בסיכומיהם (סעיף 15.2), שבתצאו"ת משנת 2004 ניתן לראות שימוש בשטח הצפוני לאחסנת גרוטאות רכב, אלא שלטענתם שימוש זה לא נעשה על ידם, אלא על ידי אחד, אשר כהן שמו (אכ"ה חלפים אשר הם השכירו לו חלק מהשטח שבהחזקתם), וכי לא שולמה להם תמורה כלשהיא, בגין שימושו בשטח ומבלי שששון ורן אישרו את השמוש.

...

אינני מקבלת את טענת גבריאלי כי מכיוון שהסתכסך עם דרוויש אשר עושה שמוש בלעדי בחלקם המשותף- יש לפטור אותו לחלוטין.

סוף דבר אסנת תשלם לתובע הסך של 154,854.39 ₪ צמוד בתוספת הפרשי רבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.

התובע ישלם לעובדיה ויצחק הסך של 20,000 ₪ ולאיציק הובלות הסך של 20,000 ₪ צמוד בתוספת הפרשי רבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל וחלקם בשכר ששילמו למומחי בימ"ש, ככל ששילמו, צמוד בתוספת הפרשי רבית כדין ממועד ההוצאה ועד מועד התשלום בפועל.

פירוט החובות מתייחס לדמי שכירות בסך של 2,000 ₪ בחודש החל מחודש 1/17 בקיזוז כספים ששולמו על חשבון המשכנתא; 15,788 ₪ בגין חוב עבור הרכב בו עשתה בו שימוש עד שנתפס על-ידי הבנק; 17,000 ₪ שנמשכו מחשבון המנוח במהלך אשפוזו ולאחר מותו; 80,000 ₪ ששולמו בגין שכ"ט; 18,000 ₪ ששולמו בעבור הגשת התביעה וניהול ההליך.

באשר לרכב, לטענתה, הנתבעים פדו אותו מכונס הנכסים של הבנק וקיבלו אותו לרשותם, ולכן לא ברור מדוע עליה לשלם תשלום זה. משכך, למעט סך של 1,000 ₪ שנמשכו מחשבון המנוח לטובת החלפת צמיגי רכבה שנוקבו על-ידי אחי המנוח, לטענתה, לא נמשכו כספים נוספים מחשבונות של המנוח ואלה נמשכו על-ידי ילדי המנוח.

כושרו הקוגניטיבי של המנוח לחתום על הצוואה; סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה" ו/או "החוק") קובע: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה." (הדגשה אינה במקור; ל.ד.ח) "פרשנות התיבה "להבחין בטיבה של צוואה" נבחן רבות בפסיקה ונקבע כי תיעשה עפ"י שלושה רכיבים עקריים: האחד, מודעות המצווה לעובדה שהוא ערך צוואה.

אין צורך לשוב ולפרט באשר לנטל ההוכחה הרובץ לפתחי התובעת בפרט מקום בו טעונת להשפעה בלתי הוגנת שכן חוק הירושה אינו כולל חזקה להשפעה בלתי הוגנת, ומכאן, הנטל להוכחת הטענה על המתנגד, קרי על התובעת (ראה ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פורסם במאגרים).

בנסיבות בהן הנתבעים הכחישו את ביצוע ההפקדה בלבד ולא חלקו זכותה של התובעת לקזז סכומים אלה, ולאחר שקבעתי כי סכומים אלה אכן הופקדו ע"י התובעת, מצאתי לקבל את טענתה; למען הסר ספק אזכיר שהתובעת חויבה בדמי שימוש בעבור כל התקופה בה החזיקה בנכס, ומכאן, אין לחייבה, בנוסף, בתשלום הלוואת המשכנתא בעבור נכס בו זכו עיזבון המנוח, שכן המדובר בכפל חיוב.

...

הנתבעים טענו שיש לדחות את הבקשה בשל טענת שיהוי; לדבריהם במסגרת דיון שהתקיים ביום 4.4.17 הצהירה התובעת לפרוטוקול שהתברר לה על קיום הצוואה, ובמועד זה היה עליה להגיש התנגדות למתן צו לקיום הצוואה; כך עולה גם ממכתבו של ב"כ מיום 19.4.17 אשר צורף לבקשה, ולא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לשיהוי.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות מצאתי לדחות את הטענה משלא הוכחה, זולת סך של 1,000 ₪ בו הודתה התובעת; עיון בפירוט תנועות הבנק של המנוח בבנק לבינלאומי מלמד שביום 1.12.16 חשבון הבנק היה ביתרת זכות בסך 17,247.49 ₪, וביום 15.3.17 יתרת הזכות בחשבון הייתה בסך 3,990.57 ₪.

לאחר שעיינתי בתצהירי התובעת ובכלל זה בנספחים שצורפו על ידה, מצאתי לקבל את טענתה בחלקה, ולקבוע כי בנוסף לסך של 28,196 ₪ שכאמור שולם מכספי הפיקדון, שילמה התובעת, לטובת הלוואת המשכנתא סכום נוסף של 35,347.35 ₪.

סוף דבר; מכל המפורט לעיל, הנני קובעת כדלקמן: אני דוחה את כל טענות התובעת וקובעת שצו קיום הצוואה מיום 23.8.17, תקף.

בהתאם לטבלאות שנערכו על ידי מנהל המחלקה הקודמת דיאנה ניסני ונבדקו על ידי, בין השנים 2012-2021 היו ההכנסות מרחובות אחוזה ומרכז העיר: 2012 3,558,913 ₪ 2013 3,897,977 ₪ 2014 4,767,848 ₪ 2015 4,653,383 ₪ 2016 4,620,675 ₪ 2017 5,098,145 ₪ 2018 6,432,641 ₪ 2019 6,403,538 ₪ 2020 5,344,740 ₪ 2021 6,416,585 ₪.

עובדות אלו מביאות למסקנה שהנתבעת 1 למעשה מחזיקה במקרקעין, והחזקה זו שומטת את הקרקע מטענת הנתבעות לזיקת הנאה לטובת הציבור, שכן אין מדובר בזיקת הנאה לטובת הציבור, אלא בהחזקת המקרקעין על ידי הנתבעת 1 ללא זכות שבדין, לצורך גריפת רווחים על ידי תשלום דמי חניה מבעלי רכבים שאינם תושבי העיר רעננה, ומתן שירותי חניה לתושבי העיר רעננה המשלמים מיסי ערייה.

בעיניין זה כבר אמר בית המשפט העליון ב- ע"א 9308/06 עריית רמת גן נ. עיזבון המנוחה ורדה בורשטיין ז"ל, (פורסם בנבו, 22.9.2011) כי זיקת הנאה לטובת הציבור אין משמעה זיקת הנאה לטובת הערייה (ראה פסק דינו של כב' השופט עמית סוף סעיף 50 לפסה"ד).

כפי שציינתי לעיל, מאחר והנתבעת 1 תפסה חזקה בשטח הפלישה ללא זכות שבדין, ממילא אין מדובר בזיקת הנאה אלא בפלישה של הערייה לשטח הפלישה והחזקה בו, דבר הסותר את מהות זיקת ההנאה.

...

טענות הנתבעות בכתב ההגנה: בכתב ההגנה טענו הנתבעות שיש לדחות את תביעת התובעים מהסיבות כדלקמן: שטח החניה על חלק משטח התובעים וחלק גדול ממנו מצוי בשטח הדרך הציבורית; העירייה פעלה ברשות חברת רסקו שהקימה את הבניין; העירייה פעלה בהסכמת התובעים, כולם או חלקם, בהסכמה מכללא; קיימת זיקת הנאה לטובת הציבור מכוח שנים ללא התנגדות הבעלים, ואין לבטלה; סימון בכחול לבן אינו פוגע בתובעים אלא מיטיב עימם, ומכל מקום כל השימוש בשטח החניה לא פגע בתובעים ולא גרם להם לחסרון ממון; אין כל יריבות בין התובעים לבין הנתבעת 2, וסמכויות האכיפה של הוועדה המקומית מוגדרות בסעיף 203 לחוק התכנון והבנייה, והתובעים לא טוענים שמדובר בשימוש אסור, והסעד הכספי אינו מכוון כלפי הנתבעת 2.

אם יהיה חיוב במע"מ לסכום זה, יהיה על הנתבעת 1 להוציא חשבונית מס עצמית למע"מ, ולהעביר אליו את סכום המע"מ. סבור אני שהשמאי מטעם התובעים עשה חסד עם הנתבעות, שכן הוא לא לקח בחשבון את העובדה שהחניה בשטח הפלישה מותרת לכל תושבי רעננה גם בשעות שאין לשלם עליהם, ובכך נותנת העירייה שירות לתושבי העיר בשטח הפלישה על חשבון התובעים, ואת נתון זה לא לקח בחשבון בעת קביעת השמאות.

לאור האמור לעיל סבור אני שעל הנתבעת 1 לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, דמי שימוש ראויים בשטח הפלישה לתקופה של 7 שנים לאחור מיום הגשת התביעה בסך 877,751 ₪ (125,393 X 7) בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (18.2.2019) ועד ליום התשלום בפועל.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: על הנתבעות 1 ו-2 ועל כל הבאים מכוחם לפנות את שטח הפלישה בשטח 245 מ"ר המסומן בחוות דעתו של המודד רמזי קעואר (נספח 4 למוצגי התובעים), לסלק ידיהם ממנו ולמסרו לתובעים כשהוא נקי מכל אדם וחפץ, וזאת עד ליום 20.5.2024; על הנתבעת 1 לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, כדלקמן: את הסך 877,751 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (18.2.2019) ועד ליום התשלום בפועל; את הוצאות המשפט הכוללות את אגרת המשפט במלואה, שכר המומחה מטעמם בהתאם לסכום ששילמו לו עבור חוות הדעת, ושכר העדים מטעמם בהתאם להחלטות בית המשפט, הכל בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 70,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.