תפיסת חזקה במקרקעין והתיישנות

הטענה בדבר הפרת חובה חקוקה היתיישנה זה מכבר בהתאם לסעיף 89 לפקודת הנזיקין.

מטרתו של סעיף 13 הייתה מתן פיצוי לבעל מקרקעין בגין העובדה שנמנעה ממנו האפשרות לעשות שימוש במקרקעין במהלך התקופה בה תפסה הרשות המפקיעה חזקה במקרקעין וטרם שילמה לו פצויי הפקעה.

...

אציין, כי בפסק הדין בעניין איסמעיל מצא בית המשפט לפסול את חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט.

אינני מקבלת את טענת הנתבעת בסיכומיה לפיה אין שוני של ממש בין חוות דעתה של המומחית בעניין איסמעיל ובענייננו.

אינני מקבלת את הטענה האמורה המטילה דופי במומחית.

במסגרת דנ"א 1595/06 (עניין ארידור שצוין לעיל) נקבע כי עילת התביעה בגין פצויי הפקעה לפי פק' הקרקעות נולדת, לכל המאוחר, במועד בו תפסה הרשות חזקה במקרקעין המופקעים וכי תקופת ההתיישנות של עילה כאמור הנה 7 שנים.

...

באשר לטענות בדבר הנזק הראייתי הנוגע לשאלת תשלום מלוא הפיצוי או אך חלקו, ראה החלטתי לעיל בפרק שדן בנושא.

סוף דבר המרצת הפתיחה, ככל ועניינה עתירת המבקשים 1 ו-2 מתקבלת.

מקום בו הליך ההפקעה התרחש קודם לרכישת הזכויות במקרקעין על ידי המבקשת 3, ומקום בו המועד הקובע לזכאות לפיצוי קדם לאותו מועד, ובהסכם המכר לא נמצאה אינדיקציה להמחאת הזכות לפיצוי לידי המבקשת 3, דין המרצת הפתיחה, בעניינה של המבקשת 3 , להידחות, וכך אני מורה.

לעומתה "היתיישנות מהותית" משפיעה על קיומה של הזכות: יש שהיא מפקיעה את הזכות (למשל, הוראה הקובעת שבחלוף תקופה מסוימת לא יהיה הנתבע חייב לפצות את התובע בגין נזק שגרם לו) ויש שהיא יוצרת זכות (למשל, תפיסת חזקה בנכס מקרקעין לאורך תקופת היתיישנות מהותית תקים לתובע זכות להרשם כבעליו.

...

עיון בתלושי השכר של התובע שצורפו לכתב התביעה מעלה, כי שולם לו שכר שעתי ובהתאם לטופס 161 שצורף לכתב התביעה עמד שכרו הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים על 5,902 ש"ח. עיון בתלושי שכרו של התובע לשנים 2011-2010 שצורפו לכתב התביעה מעלה, כי שכרו השעתי עמד על 32 ש"ח עד לחודש 6/2010 ומחודש 7/2010 הועלה ל 34 ש"ח. מן הדברים דלעיל עולה, כי על פני הדברים לא נפלה טעות חישובית מלפני הנתבעת בקביעת השכר הקובע וגובה פיצויי הפיטורים המגיעים לתובע, וודאי לא טעות שהתובע ידע להצביע עליה, משטענתו לשכר קובע בגובה 10,900 ש"ח נטענה בעלמא וללא כל הסבר.

ונסיים בדברי הנשיאה, כב' השופטת ורדה וירט ליבנה אשר קבעה בפס"ד טיברמן כי יש לדחות את תביעתו מטעמי התיישנות: "בע"ע 300431/97 פרופ' רות נויברגר- גלעד גימלאות לעובדים דתיים בע"מ, עבודה ארצי כרך לג(81), 32 :

" סיכום ומסקנות באיזון בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותה של הנתבעת שלא להתבע לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, והאינטרס הציבורי המחייב כי ערכאות משפטיות לא תכלנה את זמנן על תביעות שהתיישנו, בהנתן שניהולה של תביעה כאמור תבוא על חשבונם של מתדיינים הממתינים לתורם וליומם בפני בית הדין, מצאנו כי יש להורות על דחיית התביעה מחמת התיישנות זכות התביעה.

ה נ ש י א השופט ע' פוגלמן: כחבריי – השופטים א' חיות, ס' ג'ובראן וח' מלצר – אף אני שותף לעמדתו של הנשיא א' גרוניס בפסק הדין ובדיון הנוסף, ולפיה מניין תקופת ההתיישנות של תביעה לתשלום פצויי הפקעה יחל לכל המאוחר במועד שבו הרשות המפקיעה תפסה חזקה במקרקעין שניטלו.

...

בצד האמור, ובהתאם לעמדה שכל חברי המותב המקורי היו שותפים לה, אף אני סבור שגישה הגורסת שסעיף 16 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 מגבש הסדר כולל בנושא התיישנותם של פיצויי הפקעה, מעוררת קושי במישור הפרשני (ראו עמ' 453-451 לפסק הדין (המישנה לנשיא מ' חשין); עמ' 480-479 (השופטת ע' ארבל)), וזאת מבלי להביע עמדה ביחס לקשיים המתעוררים במישור הדיוני (ראו פסקאות 6 ו-12 לחוות דעתו של הנשיא א' גרוניס בדיון הנוסף; פסקה 2 לחוות דעתה של השופטת א' חיות).

חברי הנשיא עמד על השיקולים להשהיית תחולת ההלכה בענייננו: הסתמכות אפשרית על ההלכה המשפטית ששררה לפני כניסתו לתוקף של חוק ההתיישנות, ולפיה תביעות לפיצויי הפקעה לא התיישנו (ע"א 216/66 עיריית תל אביב-יפו נ' אבו דאיה, פ"ד כ(4) 522, 546 (1966)); פסיקות סותרות שניתנו בבתי המשפט המחוזיים שיצרו חוסר ודאות בשאלה שעמדה להכרעתנו; והעובדה שבפסק הדין נושא הדיון הנוסף שניים מתוך שלושת שופטי המותב ביכרו פרשנות שמאריכה את תקופת ההתיישנות על פני הפרשנות שהתקבלה בסופו של דבר.

אחרון-אחרון – נראה לי כי אין לפרט בשלב זה את מרחב השיקולים שצריכים להלקח בחשבון באשר לטענת השיהוי, שעלולה להשמע נגד מי שתובענתו תוגש, או תמשיך להתברר בתוך מסגרת הזמן של "תקופת המעבר" הנ"ל. יחד עם זאת, ביחס לסוגיית ההסתמכות, שהיא מרכיב במסגרת זו, האמורה להיות מוכרעת על בסיס פרטני – רואה אני להפנות ל-בג"ץ 9098/01 גניס נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נט(4) 241 (2004), ול-בג"ץ 688/08 אברג'יל נ' משרד הבינוי והשיכון (21.09.2010), ולהבחנות שנעשו שם. הוחלט ברוב דעות של הנשיא א' גרוניס, השופט ס' ג'ובראן, השופטת א' חיות, השופט ח' מלצר והשופט ע' פוגלמן כדלקמן: עילת התביעה בגין פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, נולדת, לכל המאוחר, במועד בו תפסה הרשות חזקה במקרקעין.

תמצית טענות רמ"י תקופת ההתיישנות לתביעת פצויי הפקעה היא 7 שנים מהמועד בו תפסה הרשות המפקיעה חזקה במקרקעין (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות התשי"ח–1958 (להלן- חוק ההתיישנות).

...

המסקנה היא שרמ"י לא הטעתה את המושב והמושב ידע היטב שהפיצוי החקלאי לא שולם לו. לפיכך גם הטענה לתחולתם של סעיפים 7 ו-8 בחוק ההתיישנות נדחית.

לאור האמור אני מקבלת את הטענה שהתביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות.

אין פסול בכך שרמ"י תטען כיום להתיישנות התביעה בכדי לחסוך את הברור העובדתי והמשפטי בטענתה שהמושב איבד את זכותו לקבלת הפיצוי, ואין בכך חוסר תום לב. התביעה נדחית.